הגמרא אומרת, שמן השמים ביקש לראות את חזקיה כמלך המשיח ואת סנחריב כגוג ומגוג, ולא עשו כן משום שחזקיה לא אמר שירה. היזה זה לאחר שסנחריב כבש את מלכות ישראל והגלה את עשרת השבטים, ואפילו את ערי יהודה מסביב לירושלים, והוא צר מסביב לירושלים ועשאה כמלונה בכרם. ורוב יושבי ירושלים ובראשם שבנא הסופר, היו בדעה שיש להיכנע לסנחריב, והעבירו מסרים לסנחריב, שהם הרוב תומכים בכניעה, וחזקיה בסיעת מיעוט מתנגד. ובנו של חזקיה רבשקה המומר עבר לאויב, ושידר משם בקול, תעמולה בשפה העברית, שבה קרא לתושבי ירושלים להיכנע, ושלא ישמעו לחזקיה. חזקיה שמע לישעיה הנביא, ולא נכנע, למרות שהוא שכב חולה, בשחין. והיה זה בליל הסדר ואמרו הלל, ושמו דגש על המזמור לא לנו ה' לא לנו, כמי שמתפללים לה' שיושיעם. ולמחרת בבוקר השכימו וראו שכל צבא סנחריב ניגף ומתו במגיפה. ולא נשאר בהם רק אחד, סנחריב, שיראה במפלתו. וכך חזקיה נתגלה כמנהיג אמוני חכם שראוי להיות משיח, וסנחריב כמו גוג ומגוג. חזקיה בודאי אמר הלל, כדין אמירת הלל ביום ראשון של פסח, אבל הוא לא אמר שירה מיוחדת לכבוד הנס במיוחד הזה, ולכן הוא לא הפך מלח המשיח. וחזקיה לא אמר שירה בגלל, שכבר רוב א"י נכבשה. ועשרת השבטים כבר הוגלו, ורק ירושלים נותרה וניצלה. ועל מה יאמרו שירה, רק על ירושלים?! וזו טענה חזקה. ובכל זאת הוא לא הפך להיות מלך המשיח, בגלל שאל אמר שירה. כי יש מצבים שהשירה מביאה לאמונה, אז ישיר משה ויאמינו, ואפשר ששירתו היתה מציתה את האמונה גם בקרב עשרת השבטים שהתבוללו בארץ הקודש, והוגלו ממנה, והיו חוזרים. וכללו של דבר, כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. צרה ויגון אמצע ובשם ה' אקרא. ובן שמודיעים לו שאביו נפטר, מברך דיין האמת על הבשורה הרעה ומברך שהחיינו על שהוא יורש את אביו. ויש עת להודאה, ויש עת לתפילה, ויש עת לתענית ולקינה ולמספד. ומי שנקבר מתו שעה אחת לפני כניסת החג, בוכה ומתאבל. ומשנכנס החג, מקדש ומברך שהחיינו על החג, ואומר סדר על כל הסדר. זאת ועוד, יש להבחין הבחנה ברורה בין מדינה ובין ממשלה. המדינה היא מוסר של ריבונות יהודית בארץ הקודש, ועל זה צריכים להודות, כל אחד בדרך ההודאה שקבעו לו רבותיו. ו כנגד הממשלות, שאינן מונחות עפ"י תפישת עולם יהודית אמונית, יש לפעול בדרכים שונות, הפצת התפישה האמונית, בלבבות המון עמך בית ישראל בדרכי נועם, בהפגנות כשיש צורך, ובאמצעים פוליטיים. הנה צא וראה, יש למעלה משלושים חברי כנסת דתיים, שהם למעלה מה 25% ממנין חברי הכנסת. אילו היו מאוחדים, מי לא היה מזדקק לתמיכתם. ואז היו מקבלים גם הדרישת השוות לכל הדתיים, וגם הדרישות הסטקטוריאליות. אבל בגלל שכל סיעה דתית חוששת מפני רעותה, בגלל שכל סיעה נוקטת בגישה סקטוריאלית, מרכיבי הממשלות בישראל, מאז ועד עתה, מתייחסים כלפי הדתיים וערכי הקודש בדרך של הפרד ומשול, ברצותם מקרבים זה ומרחיקים את האחר, וכן ההיפך. כך שאם יש לנו להתלונן, קודם כל עלינו להתלונן כלפי עצמנו, שלא השכלנו לשמור על אחדות ועל ייחודיות, כי את הסוד הזה טרם השכלנו ללמוד וליישם אותו בפועל לטובת כל כלל ישראל.