נראים הדברים שהשכבה למת היא מנהג עתיק יומין מתקופת הגאונים. בהתייחסותו למנהג זה מביא הב"י ציטוט מספר שבלי הלקט מספר שבלי הלקט (טור שו"ע רפד ס"ק ז) "שאחר קריאת התורה נהגו להזכיר נשות ולברך העוסקים בצרכי ציבור. וכתב ה"ר בזימון לפי ששבת הוא יום מנוחה, דוגמא לעתיד לבוא, ויום שגם המתים נחים בו, ואינם נידונין, ראוי להזכירם למנוחה ולברך ולהתפלל עליהם"... ממשיך הב"י בדיונו על פשר עניין זה ומביא פוסקים (אשכנזים בעיקר) להראות שיש כפרה למת ע"י החיים. בתלמוד ובמדרש יש אגדות מהו משמע שנפשו של המת מופעלת כעונש במשך ימות השבוע, הנפש נחה ודוגמה סיפור המעשה של שרבי עקיבא וטורנוסרופוס (סנהדרין סה,
ב) שרבי עקיבא סיפר, שקברן של אביו של טרזוסרופוס מעלה עשן כל השבוע, וביום השבת אינו מעלה. אולם לפי שיטת הרמב"ם, אין לפרש אגדות כפשוטן, ואין לפסוק הלכות מאגדות. אולם חכמי אשכנז המשיכו את גישתם של חלק מגאוני בבל בדבר זה (אותם גאונים שהרמב"ם כתב נגדם) ואף קבעו הלכות ומנהגים על בסיס אגדות ומדרשים. בסופו של עניין מביא הרמ"א בדרכי משה (טור ש"ע ס"ס תרכא) את דברי "הכל בו" שכתב "מה שאנו נוהגים לזכור מתים משום דזכירת מתים משבר ומכניע לבו של אדם". ייתכן שזו הסיבה האמתית להיווסדו של המנהג וייתכן שאף הרמב"ם היה מסכים לכך, אך לא היה מסכים למנהג זה בשבת ויו"ט. ולמה ששאלת אודות ישיבה או עמידה בעת אמירת ההשכבה, מנהגים שונים יש בדבר זה. ולעולם יש לנהוג כמנהג המקום, ואל ישנה אדם מפני המחלוקות. וכן מחמת הנימוס, כפי שכתוב במס' דרך ארץ רבה (סוף פרק ז) ול (יעמוד אדם) בין היושבים ולא יושב בין העומדים. ושלום.