חרם דרבנו גרשום?
בנקיון שערכתי בביתה של סבתי, מצאתי שקית ישנה מאד המכילה יומן אישי ומכתבים רבים השייכים לדודי. מסתבר שאיש לא יודע על קיומה של השקית, ואיש לא נגע בה בחמישים השנים האחרונות. עלעלתי במכתבים וביומן ומצאתי שם פרטים רבים שלא היו ידועים לי על משפחתי, ובכלל, סקירה מרתקת על חייו של דודי בתור בחור צעיר. קראתי את החומר מבלי לשתף אף אחד, כי חששתי שיכעסו על שאני פוגעת בפרטיותו של דודי. שאלתי, האם חרם דרבינו גרשום שייך גם לאחר כל כך הרבה שנים, או שקיים איזשהו חוק התישנות המסיר את העוקץ מסודיותם של הדברים ומעמיד אותם באור היסטורי ולא אישי? אציין, שלפי דעתי לדודי לא היה אכפת שאקרא את הכתוב, אולם אנשים אחרים המוזכרים שם, שסודות מסוימים מעברם נודעו לי ע"י הקריאה, ודאי היו רואים את הקריאה בעין שלילית ועל כן הסתרתי את העובדה שקראתי.
ביום שנפטר האדם אין לו עוד שום בעלות על נכסים ואין לו גדר פרטיות. הבעלות על הנכסים עוברת ויורשים מכח דין או מכח צוואה. כל דבר שאינו בבחינת נכס, השימוש בו או ההתייחסות לתוכנו צריכים להיבדק בהיבטים הלכתיים אחרים. לדוגמה, שקית המכתבים של אותו דוד היא של היורשים, יש לה ערך בעיניהם, כתב ידו, תוכן דבריו במידה והם ראויים לפרסום לציבור הרחב, או אפילו לעניין המשפחתי. ולכן כל שימוש במכתבים כאלה או התייחסות לתוכן תלוי רק בקבלת רשות מן היורשים. לעומת זאת, אם נניח יש בתוכן משהו שיש בו לשון הרע על אחרים או פגיעה בשמו של המנוח, הרי שאסור לפרסם, לא בגלל חרד"ג ולא בגלל פרטיותו של המנוח, אלא בגלל איסור לשון הרע וכיו"ב.