לשאלות אלו יש להקדים שתי הקדמות: האחת, מבחינה עקרונית הלכתית יש לנהוג לפי מנהג המקום, בנוסח, במבטא, בכל מכל כל. מבחינה מעשית הלכתית התחשבו במציאות, שיש אורחים שאינם יודעים או גם אינם יכולים להתפלל או לקרוא בתורה, או לברך ברכת כהנים כמנהג מתפללי בית הכנסת, ובד"כ המתפללים המארחים מוחלים לאורח, שיתפלל או שיקרא או יברך כמנהגו וכהרגלו. האחרת, שהקירוי בברכת כהנים צריך להיות מילה מילה, והחזן לא יקרא לפני שסיימו הכהנים לומר את המילה הקודמת, וכן הכהנים לא יאמרו את המילה האחרת בטרם סיים החזן את קירוייה. כלומר שברכת כהנים צריכה להיות מתוקנת עם מקסימום של הרמוניא בין החזון והכהנים. ודבר זה קשה לקיים כשיש הבדל בין החזן ובין הכהנים מבחינת הרגליהם ומבטאיהם.
א. אם מדובר בתפילת לחש ואח"כ חזרה, ניתן לתת את הקירוי לאחד מן המתפללים שהוא תימני וידוע לקרות את הכהנים במבטא התימני.
ב. אם הש"ץ יודע לקרות כמבטאו של הכהן, הדבר עדיף.
ג. כמנהג המקום.