עליך לדעת, שהקב"ה ברא את הדומם, הצומח ובעלי החיים לצורכי האדם. על כל פנים, הקב"ה התיר לו להשתמש בהם לצרכיו השונים, צרכים חומריים וצרכים רוחניים או דתיים והלכתיים. ואין דין בל תשחית למי שמבער את החמץ, ואין דין בל תשחית או צער בעלי חיים למקריב קרבן. כמו כן, עליך לדעת שנחלקו פוסקי ההלכה, אם איסור צער בעלי חיים הוא מן התורה או מדרבנן. והנה אפילו למ"ד שאיסור בעלי חיים הוא מן התורה מותר לשחוט בעלי חיים לצורך אכילה, או לצורכי קרבן. וכן מותר ומצווה לערוף עגלה כדי לגרום לזעזוע רוחני אצל בני העיר שנמצאה קרובה לחלל שלא נודע מי היכהו, ובכך יזכו לכפרה. וכן מותר ומצווה לשלח שעיר לעזאזל מראש הצוק ביום הכיפורים, אע"פ שהוא מתרסק עד שהוא מגיע לתהום, כי במעשה זה מתעוררים בני אדם להבין את הסכנה מן היצר הרע, ומן החטאים, ושעליהם להתנתק מן היצר הרע ומן החטאים. ולאחר הקדמה זו לא מיבעיא למ"ד שאיסור צער בעלי חיים הוא מדרבנן, שחכמים לא גזרו לגבי מקדיש בזמן הזה, וקנסו אותו לנעול אותה עד שתמות, כדי שלא יבואו בני אדם לידי תקלה, מבהמה קדושה, וכדי שילמד לקח ולא יקדיש בזמן הזה, אלא אפילו למ"ד שאיסור צער בע"ח הוא מן התורה, עליו לנהוג כן, כי זה נחשב צורך האדם. עיין שו"ת רב פעלים, חלק א', יו"ד, א.