רס"ג במאמר שביעי של אמונות ודעות דן בתחיית המתים. מעלה שאלה על משמעת ומרי אצל אותם הקמים. תשובתו היא: כן, יהי אז עניין של משמעת או מרי, כי אחרת למה להם גופות, ויהי גמול על משמעם, ויהי יכולת למרי, אך לא יהי מרי בפועל כי לא יחי ה' אלא מי שידע הוא, כי לא ימרה. רס"ג לא מעלה שאלה לשם מה בכלל כל המהלך הזה של תחיית המתים. לעומתו רמב"ם עושה הפוך. הוא שואל מה מטרה של תחיית המתים. ועונה - זה מופת. וממילא לא מתייחס לשאלת משמעת או מרי באותו זמן, כי הרי אם זה מופת, כל ערכו כלפי חוץ, תוכו יכול להיות אף תפאורה, בספו של דבר. אין זה מופת בשום פנים. שלוש סיבות:
1. מופת כלפי מי? מופת הוא הרי בא להרשים את הצופה. האם תתכן שהצגה גדולה ממציאות? ששחקניה רבים, וחשובים מהצופים?
2. מופת לא מסתדר אם פשט של מקרא: יחזקאל פ' לז (יג) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: (יד) וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה': אומנם הסגנון הוא מראה על מופת - “... וידעתם כי אני ה'...”, אך לא. הפניה היא כלפי הקמים, לפי מבנה של המשפט, והם הקמים, יודעים בלא הכי את אשר המופת הזה בא להראות. להאיר כדי לשכנע שישנת? ואם ונאמר שזה רק הסגנון, ופניה היא כלפי הצדיקים ששרדו כל חבלי גאולה. כיצד שרדו אם עדין צריך לשכנע אותם “... וידעתם כי אני ה'...”.
3. אם הנתונים הם - העולם הזה ועולם הנשמות, בו מקבלים גמול על פעולת העולם הזה, הרי תחיית המתים - מחויבת היגיון, מוכרחה להיות, ולכן ממילא אינה מופת. למה היא מחויבת היגיון? ניקח בין 45, האמור להיות אחראי על מעשיו בגיל 15. וכי למה? אילו היה אפשר להעמיד אותם (45 ו 15) אחד ליד השני, הייתכן שהינו מוצאים יותר שונה ממשותף, על כל פנים, יש מקרים כאלה. באיזו סכות, זה אמור לתת את הדין על מעשיו של זה - הלא יודע והלא מבין מסיבות ברורות? פשוט - יש רצף התפתחותי ביניהם, אילו היה אפשר לתאר מצב, בו אין רצף כזה - אי אפשר היה להטיל אחריות. התהום בין אדם בגופו ובין נשמתו בעולם הבא הוא הרבה יותר גדול מגיל 45 ו15 ואין רצף התפתחותי! כדי שנשמה תוכל לתת את הדין על מעשיה כאן, בכבלים של הגוף, חייבת להיות חוליה מחברת, היוצרת רצף התפתחותי, מוכרחה להיות. והיא תחיית המתים. מצד אחד - בגוף, מצד שני - “... וידעתם כי אני ה'...”. “... וידעתם כי אני ה'...”- לא הצהרה על מטרת המופת, אלא הצהרת מציאות. אלה שקמו בגוף "יודעים", לא קבלו במסורת, לא למדו בבית ספר, לא מאמינים, אלא "יודעים", ולכן יצרים רצף התפתחותי בין גוף המאמין ונשמה היודעת. רצף זה, כאמור, מחויב היגיון, בלעדיו אין אפשרות להטיל על נשמה אחריות על מעשי הגוף. ומי שלא קם - נשמתו לא נשאת באחריות כי היא לא קיימת.