נידוי הוא הרחקת אדם מן הקהילה הדתית כדי לעוררו לתקן מעשיו. הרחקה זו באה לידי ביטוי בכך שאין בני הקהילה מזמנים עמו, ולא מצרפים אותו לעשרה, לכל דבר שצריך עשרה, ולא יושבין בארבע אמותיו. והמנודה בעצמו, צריך לראות בהרחקה זו אמצעי לעוררו לשוב בתשובה, וכן כדי לזכות לכפרה, ולכן הוא עצמו בימי הנידוי, אסור לספר ולכבס כמו אבל כל ימי נידויו. ולמרות הנידוי, אם המנודה יודע ללמד הלכות, הוא מלמד הלכות לאחרים. וכן שונין לו הלכות, כמובן במרחק ארבע אמות, כי הנידוי אינו חלילה רדיפה. משום כך, כשנידו את ר ' אליעזר הגדול בן הורקנוס שחי בסוף בית שני, על שלא קיבל את הכרעת הרב, היו הולכים אליו ומתרחקים ממנו ארבע אמות. משום כך היו חכמים שמעדו, וקיבלו נידוי על עצמם, וכן מי שחלם שנידוהו, צריך לנהוג נידוי, עד שיתירו לו נידויו, עשרה בני אדם שלפחות שונין הלכות. אין צורך בבי"ד כדי לנדות, יש עילות שבגינן יכול אדם לנדות זולתו. מסופר בגמרא, ששפחתו של רבי יהודה הנשיא ראתה יהודי שהוא מכה את בנו הגדול, דבר שהוא אסור, כי הוא גורם לו להתמרד, ובכך הוא מכשיל אותו. אותה שפחה, כנראה, הוכיחה את אותה אב, והוא לא תיקן דרכיו, והמשיך להכות בנו הגדול, ואז היא נידתה אותו. אותו אב כנראה היה עקשן ולא שב מדרכו הרעה, ולכן הנידוי נמשך שלוש שנים, וחכמי ישראל חששו לאותו נידוי, עד שחזר בו ותיקן מעשיו. ואשרינו שזוהי תורתנו, שכל ישראל ערבים זה לזה, כמו שרואים מישהו משתכר או מתהולל שחייבים להוכיחו, או להפרישו, כדי שיחזור ויתנהג כראוי. במיוחד כשמדובר שהמנודה מעוניין לחיות בקהילה. ואם כן, הוא לא יכול לכפות את עצמו עליה, אם אינו מקבל את הנורמות שמקובלות באותה קהילה. והדבר ידוע, שבני הקיבוצים שהיו אמונים על חיים של שוויון וחיים סוציאליים, שהיו מנדים מי מהם, שעבר על הנורמות המקובלות על כולם, עד שאותו מנודה שב לנהוג כמו כולם. וכאמור, לפי ההלכה, יש והאדם מנדה את עצמו כדי לעורר עצמו מתרדמתו ולתקן מעשיו.