נתחיל מן הסוף אל התחלה. המעיין במכלול ההלכות של התורה למד להבין, שאין זה נכון לומר שההלכה מפלה לרעה את האישה, אלא ההלכות מותאמות לייחוד האיש, ולייחוד של האשה. ולכן נמצא הלכות שעל פניהן, הן מפלות לרעה את האיש. כי לפי ההלכה, רק האיש יוצא למלחמה, ורק האיש חייב במזונות אשתו (ולא ההיפך), ורק האב חיי במזונות הילדים (ואין האם חייבת). ורק האיש חייבי להופיע לבית הדין, ואין האישה הצנועה חייבת להופיע בפני בית הדין ועוד ועוד. אשר לאכזריות, המקרה אליו את מתייחסת הוא מקרה קשה ביותר. ובכל זאת אין להשתמש בביטוי אכזריות, כי ביטוי זה הוא רגשי ולא לוגי. ואם היינו מתנהלים לפי הרגשות, לא היינו צריכים לגייס חיילים שיילחמו וימותו בשבילנו, כי זו אכזריות, שפרחים כאלה שטרם בנו את עולמם יסכנו עצמם עבורנו. ואם לפי רגשות היינו פועלים לא היינו מתרים לחתוך שתי רגלי חולה כדי להציל חייו. ואסור היה לשופט להרשיע את העני המסכן, רק בגלל שהוא אומלל ביותר, אף שהוא אינו צודק. ולגבי שאלתך, כלל גדול קבע הרמב"ם, שכל דיני התורה ודינים מדרבנן נקבעים עפ"י הרוב, והמקרה שבשאלה, הוא אינו מייצג רוב המקרים, אלא חריג ויוצא מן הכלל. ואין אפשרות בשום חוק ובשום הלכה ששום חריג לא יהיה בהם, חריג "שזועק עד לשמים", אבל שמירת החוק ושמירת ההלכה הם ערך כל כך חשוב ליחיד ולחברה, גם כשיחידים סובלים.