שלום הרב רצון, אני מצרף לשאלתי את דעתו של הרב חיים נבון (ר"מ בישיבת הר עציון) ואת דעתו של יחיאב נגר - שני המאמרים הללו פורסמו באתר NRG יהדות, אנא ממך אבקש דעתך על הדברים: התורה לא אוסרת רק דברים שיוצאים כנגד הטבע, נטיה חד מינית יכולה להיות טבעית, בדיוק כמו אכילת סטייק בחמאה, ובכל זאת אסורה. אמנם ההלכה האוסרת על משכב זכר לא תשתנה, אבל היחס להומוסקסואלים דתיים חייב להשתנות, כל עוד הם לא מתעקשים לנופף בנטייתם בפומבי. הרב חיים נבון 6/11/2006 "מצעד הגאווה" הוא אירוע פרובוקטיבי, שמכתים את החברה הישראלית, ויש להתנגד בכל תוקף - במסגרת החוק - לקיומו בירושלים. עם זאת, המלחמה במצעד הגאווה הובילה רבים בציבור הדתי להתבטאויות קשות כנגד הומוסקסואלים ככלל. וכאן יש מקום לערוך אבחנה חשובה. דתיים רבים טוענים שהומוסקסואליות היא סטייה, נטייה לא נורמלית ולא טבעית, שהרי התורה אסרה אותה. אינני מבין את הטיעון הזה. הרי התורה אסרה גם על פעולות כמו אכילת בשר בחלב, או קיום יחסים עם אישה שלא טבלה אחרי תקופת נידתה. האם גם אדם שיש לו נטייה לאכול בשר בחלב ייחשב "סוטה"? אין התאמה הכרחית בין התורה לבין הטבע. התורה אסרה דברים רבים שאינם סותרים את הטבע. במדרש מפורסם (תנחומא תזריע ה') מספרים חז"ל על דיאלוג בין רבי עקיבא ל"טורנוסרופוס הרשע", הלוא הוא הנציב הרומי טיניוס רופוס. טורנוסרופוס טען כנגד רבי עקיבא שברית מילה היא מעשה לא טבעי, שהרי על פי הטבע האדם נולד ערל. רבי עקיבא השיב לו, בלי להתבלבל, שאכן ברית מילה מעלה אותנו מעל הטבע. הטבע, אמר רבי עקיבא, אינו מושלם. לאור הדברים הללו, אין לאדם דתי שום הכרח לומר שדרכי התנהגות שהתורה אסרה אותן אינן טבעיות. על פי ההלכה, לא כל מה שטבעי הוא טוב, ולא כל מה שטוב הוא טבעי. יש לאדם נטיות טבעיות, שהתורה רואה אותן בשלילה, ומצווה על האדם להילחם בהן. אם מגדירים סטייה באופן נורמטיבי, כלומר: כהתנהגות שאינה רצויה מבחינה ערכית, אזי ודאי שעל פי התורה הומוסקסואליות היא סטייה. אך אם מגדירים סטייה באופן עובדתי, היינו: כהתנהגות לא טבעית, אין לנו כל הכרח עקרוני לכלול הומוסקסואליות בקטגוריה הזו. צריך להבדיל בין שני מובנים של המילה "טבעי". מבחינת החברה כולה, הומוסקסואליות כתופעה המונית אינה "טבעית", במובן זה שהיא פוגעת בקיום הטבעי של החברה. אך אם משתמשים בביטוי "טבעי" כמתאר את התכונות המוּלדות של אנשים פרטיים, ייתכן מאוד שישנם כאלו אשר נולדו עם נטייה הומוסקסואלית מוטבעת באישיותם באופן טבעי. התורה דורשת מהאנשים הללו להתגבר על טבעם. חיים של גבורה ואיפוק הומוסקסואליות "אופנתית", כעין זו שנהגה ביוון העתיקה וכעין זו הנוהגת כיום בחוגים מסוימים בחברה הישראלית, ראויה לכל מילות הגנאי שנצליח להדביק לה. אך חוקרים עכשוויים טוענים בתוקף שישנו אחוז (נמוך) מסוים של אנשים, שנולדים עם נטייה הומוסקסואלית מוּלדת, שאין הם מסוגלים לשנותה. וגם אם אין מדובר בחמישה אחוזים מן האוכלוסייה, כפי שטוענים החוקרים, אלא רק באחוז אחד, זו עדיין קבוצה שצריך להתייחס אליה. ההלכה האוסרת על משכב זכור לא תשתנה במילימטר. אך ישנם הומוסקסואלים דתיים, אשר מכריזים על נאמנותם להלכה, ומבקשים מאתנו רק דבר אחד: לא להיות מרושעים כלפיהם. אני הופתעתי לגלות את קיומה של קבוצה זו; אך הם חיים וקיימים בינינו. אלו מהם שיכולים - על ידי טיפולים מודרכים - לשנות את נטייתם, ודאי ישמחו לעשות זאת. השאר מכירים בכך שעל פי ההלכה לא יוכלו לעולם לממש את נטייתם, והם נידונו לחיים של גבורה ואיפוק עילאי. אל להם להפוך את נטייתם לדגל, בין היתר כדי שלא להשפיע על צעירים המתלבטים בנוגע לזהותם. אך, במקביל, אסור לנו להתייחס כלפיהם ברשעות. זה לגבי המיעוט הזעיר של הומוסקסואלים דתיים. איך נתייחס לרוב המוחץ של ההומוסקסואלים המוצהרים, אשר אינם מתייחסים כלל לאיסורים ההלכתיים? אם הם מנסים להפוך את זהותם לדגל ראווה, עלינו להסתייג נמרצות מהניסיון הזה. קל וחומר שנשלול בתוקף את מצעדי הגאווה שלהם. אך כאשר מדובר באנשים אשר באופן פרטי מנהלים אורח חיים הסותר את ההלכה בנקודה זו, ואינם מנופפים בזהותם המינית, אינני רואה סיבה להתייחס אליהם באופן שונה מאשר למי שעובר על איסורי מאכלות או על איסור נידה (למרות ההבדל המסוים בחומרת האיסור). אם הייתה קבוצה של אנשים אשר היו מגדירים עצמם כ"בועלי נידות" כקו יסודי בזהותם; ואם אלו היו עורכים "מצעד נידה" פרובוקטיבי, שבו היו מעלים על נס את אורח חייהם הרומס את איסורי התורה - היינו מתקוממים נגדם בתוקף. אך כל עוד הם חיים את חייהם בשקט ובאופן פרטי, איננו מתערבים במעשיהם. אני סבור שיחסנו להומוסקסואלים צריך להיות דומה. ********* דבר שני, אני מאוד מתנצל על האריכות אך חשוב לי מאד לדעת מהי דעתך בנושא, ולכן אני מצרף את דברי מר יחיאב נגר בנושא: יחיאב נגר מעדיף שהציבור הדתי יאפשר את מצעד הגאווה מאשר שבג"ץ יתייחס אליו כפחות מעמד 7/11/2006 ככל שאנו קרבים לאותו יום בו יצעדו הומואים גאים בחוצות ירושלים, נראה כי ההתארגנות הנגדית מצד גופים חרדיים ודתיים הולכת ומשתכללת, והאיומים הופכים ליותר אלימים. אם חשבנו שהדבר יעבור בשקט יחסי, או לכל היותר באיזו דקירה "קטנה", מתברר לנו כי הולכת להתרחש בירושלים מלחמת תרבות לא ממש תרבותית. האמת היא שהצדק הפעם אתנו, עם הדתיים. אם כל המטרה של מצעד הגאווה היא להראות שגם ירושלים "נכבשה", אז אין להתפלא אם הנכבשים פותחים בגילויי התנגדות. אם במלחמת תרבות עסקינן – במלחמה כמו במלחמה. אחד הטיעונים של הציבור הדתי כלפי מוסדות המדינה, ובראשם בג"ץ, הוא כי נוהגים איפה ואיפה ביחס לרגשות המוסלמים והיהודים: כאשר מוסלמים מאיימים כי אם כף רגלו של יהודי תדרוך על הר הבית הם יבעירו את כל המזרח התיכון, מיד נענים לתביעתם ובשם שמירה על הסדר הציבורי מונעים מאזרחים אחרים את חופש התנועה וחופש הפולחן. לעומת זאת כשרגשותיהם של יהודים נפגעים, בג"ץ לא ממהר להיענות לתביעותיהם. זה באמת מעניין לנסות ולבחון את מערכת השיקולים שעומדת בבסיס ההתייחסות השונה הזו. האם הסיבה היחידה היא שפשוט מאמינים לאיומים של המוסלמים יותר מאשר לאיומים של היהודים? אולי לוקחים בחשבון את הערכת מספר הנפגעים, באם האיום יתממש? דומני שגם אם כן, זה לא מספיק. יש הבדל עקרוני נוסף, וראוי שניתן דעתנו עליו. בעצם החלטתנו, כריבון במדינת היהודים, לאפשר למוסלמים בהר הבית להפחיד אותנו באיומיהם, אנו בעצם מכריעים מתוך נקודת מבט עליונה עליהם. אנו מסתכלים עליהם כעל ציבור עם תרבות שטרם התפתחה כל צרכה, ומתוך אמפתיה למצב הנחות בו הם נמצאים אנו אומרים, "נו, טוב, נוותר להם" – הילד הגדול צריך לוותר לילד הקטן. תמיד שאלתי את עצמי איך העולם הערבי חי עם עצמו בידיעה שמתנהגים אליו כמו אל הילד המפגר בשכונה. תרבחו ותצעדו! אבל זו בעיה של הערבים, והם יצטרכו לעסוק בה מתישהו. מה שאותי מעניין זה הציבור הדתי והיחס בינו לבין הציבור הכללי. אני לא רוצה שייתייחסו אלי כמו אל הילד המפגר בשכונה, שיסתכלו עלי מלמעלה ויאמרו, "נו, טוב, נוותר לו". אני גם לא אוהב חילוני - אמפתי שאומר: "באמת לא יפה ככה לבוא לביתם ולתקוע להם אצבע משולשת בין העיניים". אני מעדיף את אחיו החילוני שאומר: "יש להילחם על הזכות לצעוד". כי בכך הוא מאשר שהוא רואה בי בר פלוגתא שווה ערך, ומשמעות הדבר שהוא לוקח בחשבון שבמלחמה הזו הוא עלול גם להפסיד. לכן רצוי שנאמר, אתם רוצים לצעוד בירושלים? תרבחו ותצעדו! רוצים להתערטל בכיכר העיר ולהפגין את עכוזיכם? בבקשה. רק תודיעו לנו כמה שעות קודם שנדע להרחיק את ילדינו מכם. תגיעו, תשחקו את המשחק הילדותי שלכם, ותנו לנו להמשיך בחיינו. אני פונה לאחיי הדתיים: בואו נוותר להם. הבה ננהג בריסון, באיפוק ובאמפתיה, כיאה למי שרואה עצמו, מקומו ותרבותו בעמדה לא פחות עליונה ולא פחות אחראית. מה שבטוח, אסור שניתן לבג"ץ לקבוע שאנו מפגרים. כי גם אם זה נכון, אני לא רוצה את זה בפסק דין חלוט של בית המשפט העליון במדינתו של העם היהודי.
תודה רבה לך כה"ר וסליחה נוספת על הטורח.