1. הכלל הזה הוא למורי הוראה. מי שאינו ראוי כלל להוראה, ומבטל תלמיד של רב מסויים, הרי לו אין שום ספיקות. כי כל תורתו מרבו, וכל אשר יאמר לו רבו - ייעשה. ורבו מורה לו את שיטתו. אז לא הקבלה בתור שכזו, יוצרת את מועד מרא דאתרא, אלא גם, ובעיקר, בגלל שבני המקום לומדים מרב המקום, ושואלים את שאלותיהם ממנו, וכל תורתם ממנו.
2. תלמיד שהוא בר הכי, ויודע לשאת ולתת עם רבו, וחושש מפני הוראה מסוימת של רבו, חייב להעיר לרבו ולשאת ולתת עימו, ואם לא שוכנע, רשאי הוא להחמיר לעצמו, אבל לא בפני רבו, ולא בפני הציבור, תלמידי רבו.
3. "קים לי" הוא כלל בדיני ממונות שטעון עיון, ולא כאן המקום. ועכ"פ, כבר כתבתי בני המקום הם תלמידי רב המקום. ומאחר ואינם ראויים להוראה, אינם יכולים לסתור דברי הרב, בלי ראיות תלמודיות מוצקות.