ראשית, יש להתייחס לעולם הבא כתכלית, ולא כשכר במובן הצר של הביטוי שכר - תמורה. שנית, תכלית כל המצוות לזכך את נפש האדם, ולהכשירה להיות בת נצח בעולם האמת, הוא עולם הבא, עולם הנשמות הטהורות, שבו הן משיגות את ה' ומתענגות עונג רוחני ממה שהן מוארות באור ה', בבחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך., וחיי עולם נטע בתוכינו, או חיי עולם נטעה בתוכנו. אולם יש והתורה או חז"ל מדגישים את השגת התכלית של חיי העולם הבא, במצוות מסויימות, כגון, כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, אריכות ימים במובן המוחלט - חיי נצח, שהם חיי הנשמות, ולא חיי הגופות. כי כיבוד אב ואם, אף שלא תמיד כרוך בטורח, יש בן משום צריבת התודעה האמונית של המכבד הוריו, כיחס מחוייב המציאות בין הולד להוריו, ובין הנברא לבוראו. וכן ביקור חולים, יש בקיום מצווה זו, אף כשאין הקיום כרוך במאמץ, חיקוי של מקיים המצוה לבוראו, כמו שהבורא ברא את כל הנבראים בחסד, וללא ציפייה לתמורה, כי אין ה' זקוק לתמורה, כך המבקר חולה, מחקה את ה' ועושה חסד עם החולה, כדי לסעדו, ולאוששו. כללו של דבר, ככל שעובד ה' מקיים את המצוות בלי כוונה לפרס, אלא חיקוי של ה', מה הוא נקרא רחום אף אתה רחום, מה הוא נקרא חנון, אף אתה חנון, ומתוך חסד ללא כוונה לקבל פרס, הרי הוא מתדמה לה' שהוא אמת ונצח, ולכן הוא זוכה לחיי האמת והנצח.