הרמב"ם כותב בהלכות יסודי התורה: האל הנכבד והנורא הזה -- מצוה לאוהבו וליראה ממנו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך" (דברים ו, ה; דברים יא, א) ונאמר "את ה' אלוהיך תירא" (דברים ו, יג; דברים י, כ). (ב) והיאך היא הדרך לאהבתו, ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ -- מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד "צמאה נפשי, לאלוהים -- לאל חי" (תהילים מב, ג). ב וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דויד "כי אראה שמיך. .. מה אנוש, כי תזכרנו" (תהילים ח, ד - ה). אני לומד בישיבת רמת גן ובמסגרת דיונים סביב יראת העונש ויראת הרוממות הגענו לרמב"ם הזה ולדברי הרב קאפח בהערות שלו על המקום ובהלכות תשובה פרק עשירי שלמעשה אין מושג כזה "יראת הרוממות" וזה בלבול של מושגים. ניסינו וניסינו לקרוא שוב את הרמב"ם כאן בלי להכנס ליראת הרוממות, ולא הצלחנו. אם הרב יכול להסביר לנו את הקריאה של הרב קאפח במקום, איך אפשרי לקרוא כאן אהבה+יראת העונש ולא יראת הרוממות? או אם הרב יוכל להציע הסבר אחר?
תודה רבה. מאיר עליאש. שעור ג', ישיבת רמת גן.