א. לפי רבינו רק אחרי הכריעה, בזמן שפונה לימין ולשמאל.
ב. לא. כי אלהי נצור, הם דברי תחנונים שכבר נהגו לומר, עיין רבינו, תפילה, ט, י אות כ.
ג. כך פירשו מפרשים מסויימים שהעמידה בחזרה משמעותה דממה, וכן פסק להלכה מרן בשו"ע, או"ח קכד,
ד. אבל פשוטה של הגמרא בר"ה טז. א, מדבר בעד עצמ, שתוקעין בחזרת הש"ץ במוסף ר"ה, והגמרא מתייחסת לכך שהן תקיעות מעומד, בשונה מתקיעות דמיושב שלפני מוסף, ובאגדה דרשו הבדל בין תקיעות מיושב לתקיעות מעומד. ולכן מנהג אבותינו, כדברי רבינו, כפשוטם, שכל מתפלל עומד במקום שסיים תפילתו, ושומע את הש"ץ מלה מלה, כאילו היה חוזר ומתפלל, ועונה אמן, בחרדת קודש ובהדרת קודש (וברור שאינו חוזר ומתפלל, רק כמתפלל). וכך היה מנהג האשכנזים הקדמונים, כהגההת הרמ"א, שם, וכעדות המ"ב, שם, סק' כ, ובימינו בעוונותינו הרבים, נהגו לטייל בחזרת הש"ץ ולהתגודד מעומד ומיושב ומדברים בענינים שונים, והש"ץ נותר כמעט לבדו, חוזר על התפילה, ה' יחזירינו בתשובה שלימה.
ד. כלל יהא נקוט בידינו, כשאדם מתפלל בציבור, אל יאריך בשום פסקה, אלא כמנהג אבותינו, שכולם אומרים כל קטעי התפילה, מלה מלה, ואל יאריך, רק כשהוא מתפלל יחיד.