היתר המכירה אותו הנהיג הרב קוק ז"ל, היה לפני קום המדינה, כשהישוב בארץ היה קטן, ומושתת על חקלאות, והשבתתו לשנה, היתה מסכנת את קיום היישוב, כמעט בגדר של פיקוח נפש. בימינו, יש המשתמשים בהיתר מכירה, רק כדי להציל את פרנסתם של החקלאים, ולהציל את החקלאות (לא במובן הקיומי) במובן הערכי, כביטוי להתערותנו בארץ, והיאחזותינו בה. והשאלה היא האם מותר בנסיבות אלה למכור, כי מאחר והחקלאים הם מיעוט, ומאחר ואין ציבור (=מדינה) עני, עלינו לסייע להם, לקיומם, בשנה השביעית, כשישביתו את עבודתם החקלאית. צא וראה, בגמרא סנהדרין, כז, א, ר' ינאי הורה לחרוש ולזרוע בשביעית, כדי לפרוע את החוב שהמלך הגוי חייב אותם לתת מכסה מסויימת לחם לחייליו. היו שפירשו את המעשה, שההיתר ניתן בגלל פיקוח נפש, שאם לא היו פורעים את חובם למלך הגוי, הוא היה הורג אותם. אבל לא כן משמע מהרמב"ם, אלא גם בנסיבות שאין פיקוח נפש, אבל יש צורך גדול, הוא התיר להם, בזמן שהשביעית מדרבנן, לחרוש ולזרוע ולפרוע חובם למלך הגוי. אולם הרמב"ם, כתב היתר זה רק למכסה שהיו חייבים למלך, ולא מעבר למכסה זו, הרי שאין היתר לחקלאים לעבוד בשביעית בשביל כמות שמעבר למכסה שצריכים לתת למלך, כלומר שאין להם היתר דרך אגב לעבוד יותר לצרכיהם ולפרנסתם. וקשה להתיר למכור האדמה לגוי, רק כדי להציל החקלאים מעבירה, שאם לא נסייע להם למכור, יעבדו באיסור. כי אין מורים הלכות כאלה, כך אומר המאירי, באיסור והיתר, שמתירות לעשות עבירות קלות, כדי למנוע מהם מלעשות עבירות יותר חמורות. ולכן אנו מצדדים בצריכת יבול בשביעית מארצות שכנות ידידותיות.