1. עיין במבוא התלמוד, שבסוף ברכות, שהביא כלל זה ומהקשר הענינים אתה למד, שכלל זה היה בימי האמוראים. ונראה שעד אביי ורבא. ובספר הליכות עולם, שער ה' פרק ג, סייג כלל זה עד אביי ורבא במפורש.
2. עיין חידושי הריטב"א, סוכה ב,
א. שאין הלכה כתלמיד במקום הרב כשחלק על הרב בחייו, והרב לא הסכים לו. אבל אם חלק עליו לאחר חייו - אדרבה, הלכתא כבתראי. וכן כתב מורנו הרב יוסף קאפח על הליכות עולם, שם.
3. עיין יד מלאכי, אות א' כלל לח, שהביא פוסקים שהחילו כלל זה גם על הפוסקים שלאחר התלמוד, והביא שיטה שדוקא ברבו מובהק, אך הביא גם דעות חולקות.
4. נראים הדברים, שעד אביי ורבא, לא היו התלמידים שונים אלא מה שקיבלו מרבותיהם, ולכן הלכה כרבותיהם. אך לאחר שהאמוראים אמרו גם דברי עצמם - הלכתא כבתראי.
5. אין ספק, שתלמיד חייב להעיר לרב אם נראה לו שרבו טועה. אבל כל זמן שהתלמיד לא הגיע להוראה, אין מורה התלמיד במקום הרב.
אך משהגיע להוראה, וכל שכן שקיבל רשות מרבו להורות את ההלכה, הלכה כמותו ואפילו נגד רבו, אם דעת התלמיד נראית בעיני המורים.