שאלות על פירוש הרמב"ם למשנה באבות
שלום לכבוד הרב פירש הרמב"ם (אבות ד\טו) וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים: שבהיות האדם תלמיד למי שהוא חכם ממנו - יותר טוב לו ויותר ראוי מהיותו רב לפחות ממנו כי בענין הראשון יוסיף ובענין השני יחסר וכו'. והרי מספר קושיות בעניין שאינני מבין בפירש זה:
א. מדוע השיקול ללמוד או ללמד, והרי ניתן ללמוד וללמד במקביל וכן כך אנו מבקשים?
ב. מדוע עדיף לקבל ע"פ לתת? הרי הנתינה יש בה מעלה גדולה.
ג. מדוע הנתינה מחסירה מהנותן, הרי תורה אינה נחסרת מהמלמדה, ועוד אמרו (תענית ז\מכות י) הרבה למדתי מרבותי וכו' ומתלמידי יותר מכולם.
תודה וחתימה טובה.
אתה צודק בהערותיך. וברור, שאם אדם יכול ללמד אחרים, מצווה עליו לעשות כן. ואסור לו לנהוג ענווה, במקום שאין מי שילמד, והוא יכול לעשות כן, כי מונע בר יקבוהו לאום. אולם דברי ר' מתיה בן חרש שהמליץ (אבות, ד, יט) להיות זנב לאריות ולא להיות ראש לשועלים הוא גם ממליץ לפני כן שאדם יהיה מקדים שלום. כלומר הוא התייחס לסדר דברים שבו יש להמליץ לאדם שיהיה ענו ויקדים שלום, ויעדיף להיות תלמיד מאשר רב. ומצב זה הוא כשיש רבנים, ואפשר שתיווצר התחרות, או מתיחות ביניהם. ולכן הוא המליץ לכל אחד מהם שיעדיף להיות זנב לאריות ולא ראש לשועלים, ורבינו ביאר בחכמה רבה, כפי שהבאת דברי שאלתך, מדוע יש עדיפות להיות זנב לאריות ולא ראש לשועלים.