שלום כבוד הרב,
אני לומד את כללי הפסיקה, ורציתי לשאול בהמשך לדיון הקודם:
1. במידה ויש תלמיד שהגיע להוראה וראוי להוראה בכל התורה, האם הוא רשאי לסמוך על סברת עצמו נגד דעת רבו גם שרבו גדול ממנו בחכמה? ואם הוא גדול ממנו בחכמה בהרבה? לא מדובר על להורות נגד רבו, אלא על עצם ההיתר לסמוך על סברת עצמו (כגון שמדובר על תלמיד שהוסמך לפסיקת הלכה וראוי להורות בכל התורה) וכגון לפסוק לעצמו בצנעא או אחרי שרבו נפטר. (לא מדובר על מצב שבו התלמיד חולק רק מתוך אמירה שאם רבו היה רואה את הראיות שלו הוא היה חוזר בו, כי אז פשיטא שמותר, אלא גם על מצב שנשאו ונתנו פנים אל פנים)