שלום כבוד הרב הבנתי ששיטת הרב היא שלא מועילה קבלת ציבור בענייני פסיקה, ומה שנוהגים שציבור פוסקים על פי פוסק אחד בין לקולא ובין לחומרא זה כיוון שאותו פוסק הוא רבם והם הוגים בדבריו. מדוע דברי הרב לא סותרים את הכלל "אל תיטוש תורת אמך"? הרי משמע מהפוסקים שהכלל "אל תיטוש תורת אמך" חל גם בענייני הלכה, שכל אחד מחוייב לנהוג כמנהג מקומו. וכן מוכח מדברי רש"י בחולין צג, ב ד"ה "אל תטוש תורת אמך" שכלל זה נוגע גם למקום שנחלקו בו חכמי ישראל ואנשי העיר קיבלו את דעת האוסר ואם לא מועילה קבלה בענייני פסיקה, כמו שמסתבר וכמו שמשמע מדברי הרב, אז מדוע חל הכלל "אל תיטוש תורת אמך" גם על פסיקת ההלכה של המקום? ומי אמר שהלכה כמנהג המקום? פירוט השאלה:
1. אם נהגו המקום להקל בדבר מסויים, וגר באותה עיר רב מורה הוראה שדעתו להחמיר בדבר זה. כגון שנהגו באותה עיר לסמוך על ירקות היתר מכירה או לאכול אבקת חלב נכרי, ועבר לגור בעיר רב שסובר שדברים אלו אסורים מעיקר הדין. כיצד יהיה מותר לו להקל רק בגלל הכלל "אל תיטוש תורת אמך?
2. אם אנשי העיר נהגו להחמיר בדבר מסויים שנחלקו בו חכמי ישראל, ובה לגור בעיר רב מורה הוראה שהכריע בראיות שדבר זה מותר. מדוע הוא יצטרך להחמיר? מה שייכת פה קבלה? הרי הלכה נקבעת על פי כללי הוראה והכרעה, ומה שייך שציבור "קיבלו על עצמם" דעה כלשהי? המושג קבלה ונדר שייך בדברים מותרים ואחרים נוהגים בהם איסור או אולי נשאל את הדברים בצורה אחרת: האם הכלל "אל תיטוש תורת אמך" חל גם על מורה הוראה שיודע להכריע את ההלכה?