דילוג לתוכן העיקרי

מצוות קידוש ה' ועוד

שאלה

לק"י לכבוד מורנו ורבנו הרב רצון ערוסי הי"ו שלום וברכה!
א. בסה"מ עשין ט כתב רבנו (מהד' הגר"י קאפח זצ"ל): "וענין מצוה זו... עד שאפילו יבוא לנו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה לא נשמע לו, אלא נמסור עצמנו למות בהחלט, ולא נתן לו לחשוב שכפרנו אף שלבנו מאמין בו יתעלה, וזו היא מצות קידוש ה'... כלומר שנמסור עצמנו למיתה בידי העריץ על אהבתו יתעלה והאמונה באחדותו...". ובהע' 31 שם כותב מארי: "כלומר שלא נראה לאנס שקבלנו פקודתו ולא נכנע אפילו למראית עין"; והוא מפנה לאגרת השמד בעמ' קט–קיא, שם נזכר שר' אליעזר הגדול העמיד פנים כאלו דברי ההגמון נכונים, ור' מאיר הכחיש את זהותו. כיצד ייתכן שהרמב"ם יכתוב כדלעיל בסה"מ, ואף יפסוק בהלכות יסודי התורה פ"ה שיש למסור נפשנו על קידוש ה' ובשעת השמד אם נתכוון להעבירו אף על מצוה קלה ייהרג. ולעומת זאת באגרת השמד יורה להטעות את הגויים – ושם היתה שעת השמד – שנתכוונו להעביר על הדת, ויתיר להראות להם שהוא עמהם, ובלבו להאמין בדת משה? וכיצד יש להבין את מעשי ר' אליעזר הגדול ור' מאיר דלעיל?
ב. מורה הנבוכים ח"ג פמ"א, הע' 62 כותב מארי: "ונהרג לא על פי בית דין", מה הכוונה: מיתה בידי שמים?, קנאים פוגעים בו?
ג. הלכות יסודי התורה פ"ה הי"ב (עמ' קמא), בסוף הע' לח שם כתב מארי: "ואין דרכו שלרבנו לסמוך על אגדה, וסברה הוא ולמפורסמות אין צריך ראיה". (1) אנא הרב יסביר את האגדה שדובר בה שם. (2) מהו הטעם לעקרון שהרמב"ם אינו סומך על אגדה. (3) מה משמעות הסברה שהזכיר מארי, וכיצד היא קשורה לאגדה שם.
ד. הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ז (עמ' קלא, ד"ה כתב הר"ש) (1) מיהו הר"ש בן הנוב"י, והיכן ניתן למצוא את דבריו שהובאו שם? (2) שם בשורה 12 נכתב: "... עכ"ל. ומקשים...", האם בנקודה זו נסתיימו דברי הר"ש ומכאן ואילך אלה דברי מארי, או שמא דברי הר"ש ממשיכים עד סוף הפסקה? בהוקרה ובהערכה

תשובה

א. כוונת רבינו בסה"מ, שאסור ליהודי שנאנס לעבוד ע"ז, להשתחוות לע"ז, ובלבו הוא ממרמר נגד הע"ז. אבל באגרת השמד הוא התייחס לחכמים שנאנסו, והטעו את אונסיהם ע"י אמירת דברים דו משמעיים, אבל לא עשו מעשה אסור. ומותר לגנוב דעת האנס ע"י אמירת דברים דו משמעיים, וכן ע"י טביעת אצבע בשומן חזיר, וליקוק אצבע שאין בה שומן חזיר, כי במקרים אלו הגוי מטעה עצמו.
ב. לא. אלא שלא על פי כללי מיתת בי"ד, דהיינו דין חייבי מיתות בי"ד, שהתורה חייבה אותם מיתה, אלא מכח סמכות בי"ד לדון עבריין שלא עפ"י הדין, כדין הוראת שעה.
ג. לא רק רבינו, אלא כל פוסק צריך להיזהר בבואו לקבוע הלכה, להבחין בין מקור הלכתי לבין מקור אגדי, כי לדרשן האגדה יש לו מטרות, לאו דווקא הלכתיות, אע"פ שהן חשובות. ולא תמיד דברים הם כפטם, ולא תמיד הם מכוונים עם ההלכה. לגופו של דבר, אותה אגדה שיהודה קפץ לים תחילה, היא חשובה. ובמקרה זה אגדה זו יכולה להתפרש כפשטה. אבל רבינו סמך על חברה, שאדם שעושה מצווה לא מתוך שום פניות ונטיות זרות, רק לשם ה', הרי הוא מקדש שם שם שמים. ד.
1. הוא רק שמואל בן יחזקאל לנדא. אביו הרב יחזקאל לנדא, חיבר שו"ת ונדע ביהודה. ודברי בנו האמורים נתפרסמו בשו"ת של אביו, במהדורה בתרא, יו"ד, עד, ואותה תשובה היא שלו, ולא של אביו.
2. דברי הר"ש ממשיכים עד עמ' קלב, טור ב, כתב זי"מ.