באותו מדרש ויקרא רבה, פרשה יג, ג, נאמר בעניין מאכלות אסורות, שלא ניתנו מצוות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות. ושכל בהמות ולויתן שהיו בעולם הזה ציד לרשעים, יהיו ציד לצדיקים לעולם הבא. ולמרות שמדובר בבעלי חיים האסורים באכילה, שאלו במדרש כיצד הם נשחטין, כדי שהצדיקים יאכלו בשרם לאחר שחיטה, והשיבו שהבהמות נותץ בקרניו את הלויתן, וזהו שחיטתו של הלויתן. הלויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונותרו. ובנחירה זו יותר הבהמות לצדיקים. וחכמים תמהו הרי שחיטה זו אינה שחיטה כשרה. והשיבו, על דרך דברי ישעיהו הנביא (פרק נא), תורה חדשה מאתי תצא. והוסיפו, שלעתיד לבוא, כל מי שלא אכל נבלות בעוה"ז, זוכה לראותו לעוה"ב. והנה אגדה זו כולה תמוהה מתחילתה ועד סופה, והתמיהות המרובות הן הרמזים הרבים לקורא האגדה, שלא יפרשה כפשטה.
א. מהו עוה"ב האמור באגדה? לא עולם הנשמות, כי שם אין אכילה ואין שתייה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנהים מזיו השכינה.
ב. אלא הכוונה ימות המשיח, וכי בימות המשיח חלילה, תשתנה התורה? ר"י אלבו בעל ספר העיקרים רצה להסביר דרשת חז"ל שלמה נקרא שמו חזיר, שעתיד ה' להחזירו מטומאה לטהרה, והרבה מחכמי ישראל תקפו אותו על כך. ואם תכלית הצדיקים בעולם האמת שנפשותיהם מתענגות מידיעת ה', מדוע חז"ל דואגים באגדה זו לתת ללהם לעתיד לבוא את מה שחסרו בעולם הזה, ע"י שהתגברו על יצרם, ולא אכלו נבלות וטריפות. ובהמות וחיות טמאות הניצודות ע"י אביהם? אלא שמלך המשיח שהוא יהיה מאוד חכם יפיץ את התורה ואת חכמת התורה ואת חכמת המקדש של התורה, רעינותיה הפנימיים, סודותיה, באופן שכולם יבינו אז, הצדיקים והרשעים, שבאמת המצוות ניתנו לצרף בהן את הבריות. דבר שהרשעים התכחשו לו. והם יברכו ויתחרטו בעתיד על כך. והצדיקים יבכו כיצד היו להם הכוחות הנפשיים לגבור על יצריהם. עיין שו"ת חתם סופר יו"ד, קכט, כן עין ספר קדושת לוי, ויקרא, לפסח.