להתרחק מהנשים
לכבוד הרב האם כל האיסורים שהרמב"ם מונה בתחילת פרק כא מהלכות איסורי ביאה (להתרחק מהנשים מכל הבחינות כגון שחוק, רמיזה, קלות ראש וכו') הינם איסורים גמורים או שהם נאמרו בדרך זהירות? מצד אחד לא מצינו בתלמוד איסורים כאלה של קלות ראש רמיזה וקריצה. וגם מה שאמרו בפרקי אבות "שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערווה" הרי ידוע שפרקי אבות זה מילי דחסידותא ובכל אופן זה נאמר שם בתור הדרכה מוסרית ולא איסור שחכמים גזרו במניין בית דין ופשט בכל ישראל. וכן מצינו שאנשים שבוטחים ביצרם כולל גדולי האמוראים היו מקילים בדברים רבים שאסור בד"כ, כגון עולא בשבת יג:, רב אדא בכתובות יז:, רב אחא בר אבא בקידושין פב,
א. ועיין ריטב"א בקידושין שם שמביא עוד דוגמאות ומתיר לאדם שמכיר ביצרו להקל בדברים שאסור בד"כ. ואם היתה גזירה גמורה מדרבנן לא נראה שהיה אפשר להקל כי חכמים בד"כ לא מחלקים בגזירתם וקשה להאמין שחכמים בגזירתם נתנו תורת כל אחד בידו להחליט אם הוא מכיר ביצרו או לא. ובשו"ת בתי כהונה הבין בדעת הרמב"ם שאפילו מה שהרמב"ם כתב שיש איסור בנישוק לאחות זה רק בדרך זהירות. ומקור דברי הרמב"ם הוא מדברי עולא בשבת יג: שאמר שאפילו שום קורבה אסור, ומשמע שהבתי כהונה הבין שדברי עולא והרמב"ם בעניין זה הם בדרך זהירות בעלמא. ומצד שני: הרמב"ם שם בתחילת פרק כא אומר שחייבים על הדברים האסורים האלו מכת מרדות. ומשמע שזה איסור, כי אחרת למה מכת מרדות על דבר שהוא רק זהירות?
יש דברים שהם איסור תורה כגון לחבק ולנשק ערוה דרך תאווה הרי זה לוקה. ויש מדברי סופרים כל הרומז וקורץ בעיניו, בכוונה לערווה, וכן המביט ביפיה, בכוונה וכיו"ב, מכין אותו מכות מרדות. ומה שאמרו חז"ל באבות, שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערווה, כשבשחוק וקלות ראש אינו מתכוון לערווה, אלא שחז"ל יעצו לאדם שלא ינהג כן, הואיל וסופו להגיע לערווה. אבל כל שמתלוצץ עם ערווה בכוונה, כדי ליהנות, זהו איסור ומכין אותו מכת מרדות.