לכבוד מו"ר הריני כותב לכבוד תורתו מכתב אישי ביותר, כדי להעיר את תשומת ליבו לבעיה כואבת. הרב מכיר ודאי את תופעת ההומוסקסואלים הדתיים,
רציתי רק להאיר כמה נק' וזוויות חשובות בנושא. מדובר בתופעה רחבה. לפי הסטטיסטיקה ייתכן וההומוסקסואלים מהווים כ 10% מן האוכלוסייה, חילונית ודתית כאחד, ובכל מקרה יש מקרים רבים מאוד גם בציבור הדתי. במגזר הדתי מדובר על אוכלוסייה בעלת אתגרים, בעיות וקשיים ייחודיים. למרות זאת, יש התעלמות כמעט מוחלטת של הממסד הרבני מהתופעה. חשוב לציין לטובה את רבותינו הרב אבינר והרב שרלו שליט"א שמתוך אהבתם הגדולה לעמם ישראל לא נרתעים מלעסוק גם בסוגיה סבוכה זו. במאמר מוסגר, אך הכרחי להמשך מכתבי, אפרט כעת למה לדעתי דרכו של הרב אבינר לא מועילה ואולי אף מזיקה. אני מוכרח להדגיש שאני עושה זאת לשם שמים ומתוך כבוד רב לרב אבינר בפרט ולתלמידי חכמים בכלל. כך לימדוני רבותי: "הוי מתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים" לעפר רגליהם עוד לא הגעתי אך להתאבק אני מוכרח. הרב אבינר בשיטתו סומך על הדעה הפסיכולוגית שניתן לשנות נטיות הומוסק' ע"י טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. הטיפול מבוסס על ההנחה שההומוסקסואליות היא התמכרות, ועל כן יש לטפל בה כמו בהתמכרות. יש שיטה להתמודד עם התמכרות בעזרת "שנים עשר הצעדים", והיא הועתקה לטיפול בהומוסקסואלים. דעה זו נחשבת כמופרכת אצל הרוב המוחלט בעולם הפסיכולוגיה, היחידים האוחזים בה הם פסיכו' נוצרים פונדמנטליסטים המגייסים את המדע לשירות דתם. שאר הפסיכולוגים מתייחסים אליהם כאל רופאי אליל. לפי סטטיסטיקות ומחקרים רבים שנעשו בנושא אין עדויות להצלחה בטיפול בנטיות הפוכות בגיל מתקדם. אמנם, אצל ילדים בשעה שהם מתלבטים ביחס לזהותם המינית, סיוע ועזרה מאוד יכולים להועיל, אבל ככל שהגיל מתקדם יותר והאדם ניסה הכל ולא הצליח? אין מוצא.. הטיפולים הנ"ל לא רק שלא מועילים אלא גם גורמים נזק - אנשים שעברו אותם מדווחים על אכזבה עמוקה, שנאה עצמית וייאוש שהתפתחו אצלם בעקבות הטיפולים הנ"ל. לכן אני משתמש בהקשר זה בטענות רב האי גאון והרמב"ם: "רבנן לאו אסוותא נינהו" ו"שמע את האמת ממי שאמרה". אשוב לנושא, כשנער דתי מגלה שהוא הומוסקסואל הוא צריך להתמודד תחילה עם הפחד והייאוש. קשה לתאר את עומק המבוכה, הבלבול והשנאה העצמית שאדם כזה יכול לטבוע בהם. הרי כל מה ששמע על הנושא זה מונחים כמו "עונש כרת" ו"מיתה בסקילה" פתאום הפסוקים הללו מדברים, לכאורה, עליו. הוא מזוהה לפתע עם מילים כמו "טומאה" פתאום הוא מבין שהוא נמשך לתועבה. לבהלה והייאוש מוסיפים העובדה שבחברה הדתית מתייחסים לכל התופעה כאל מוקצה מחמת מיאוס. "אצלנו זה לא קורה", רבנים ואנשי חינוך חוששים שעצם הדיון בסוגיה הוא לא צנוע ועלול לתת לגיטימציה לתופעות כאלו. מתוך כך בורות ואי הבנה הם תופעה רווחת בחברה הדתית ואיתם באה אווירה של דעות קדומות ושנאה. החברה הדתית מתייחסת לנושא בסלידה שהיא מעבר לנצרך מבחינה הלכתית לא ראינו סלידה שכזו ממחללי שבת, או אוכלי שיקוצים. אנשים שוכחים גם שהאיסור הוא המעשה בלבד, ותופסים את האנשים עצמם כמשוקצים ומתועבים. (רק לאחרונה ראיתי פשקווילים באחת משכונותינו המתייחסות לכל הומוסקסואל באשר הוא כאל מפיץ מחלות קטלניות) אדם שחי באווירה כזו ושומע ביטויים כאלה מהוריו מוריו וחבריו מתחיל לשנוא את מה שהוא ולמרות שרוצה להפסיק, להיות "נורמאלי"? הוא לא יכול. הוא מבולבל. עם רבניו הוא לא ידבר הרי "הם לא יבינו" גם מעט אלה שאזרו אומץ ופנו לרבניהם לא תמיד מקבלים עזרה ראויה. רבנים ומחנכים לא תמיד יודעים איך להתמודד עם המציאות הזאת ואיך להתייחס אליה מבחינה אמונית ערכית וחינוכית. גם אדם הומוסקסואל שיצא מן הייאוש הראשוני, שהתמלא תקווה וכוונה לעבוד על מידותיו לברר את מהות חייו ולכוון את כוחותיו לעבודת ה', גם אדם כזה עומד נבוך מול אתגר תמידי שאין לו בו הבנה ואין לו כלים להתמודד איתו. עבודת ה' של ההומוסקסואל הדתי, עבודת המידות שלו והשאלות העומדות בפניו בהתמודדותו עם נטייתו שונות באופן מהותי וטכני - כמותי מהניסיונות שעומדים בפני אחינו הסטרייטים. ההבדל הטכני - ההתמודדות היא תמידית, אין ממנה מנוחה, אין תקווה להתעלות ממנה, אין זה שלב שיעבור זו התמודדות לכל החיים גם אין שום מקום או מצב בו הוצאה לפועל של הרצונות הללו תהיה מותרת או לגיטימית. התמודדות שונה מזו של אחינו הסטרייטים. לנו אין את החוקים המגנים על המאמין מיצרו, אין לנו שמירת נגיעה שתשמור עלינו, אין הפרדה שתגן, אנחנו תמיד בערבוביא - השטן תמיד מרקד. גם המסגרת שבה אנו אמורים לעסוק בתורה ולבנות את עצמנו, הישיבה, היא מסגרת מסובכת מאין כמוה. גם אם נמשוך את המנוול לבית המדרש הוא ירגיש שם די בנוח. מסגרת של בנים בלבד בה קשרים נפשיים עמוקים נרקמים בין חברים, היא קשה מנשוא למאמין ההומוסקסואל, במובן הרגשי יותר מהמיני. כמדומני שמסדרונות הישיבות מרוצפות ברסיסי לבבות שבורים? גם אין לנו את התקווה שיש לאחינו הסטרייטים. לנו אין למה לחכות, אין למה לצפות. סטרייט יודע שהוא פשוט צריך לחכות ויום יבוא וימצא את אשת נעוריו איתה יבנה בית יהודי כשר לתפארת באהבה אחווה שלום ורעות. והם באמת מתחתנים, ואנו מרקדים לפני כלותיהם שמחים בשבילם באמת, אך עמוק בפנים נכווים בחופות חברינו.. מי שלא ראה הומו דתי רוקד לפני כלתו של חבר שהוא עצמו מאוהב בו לא ראה מצווה לשמה מימיו. ההבדל המהותי - קשה להומו הדתי להבין מה הוא אמור לעשות עם נטייתו, איך עליו להתמודד איתה. *להתמודדותו "דרך הזהב" של הרמב"ם לכאורה לא כל כך שייכת, פה אין מדובר בכח מופרז או חסר בנפש כמו הכילות מול הפזרנות וכו'. מדובר בתנועה בנפש שלא "הכמות" שבה היא הבעיה לכאורה אלא עצם קיומה. מה היא הדרך הנגדית שעל המאמין לקחת כדי להתמודד עם נטייתו? להפריז בחברת הנשים? להתרחק מכל מגע עם גברים? אולי זה בכלל נכנס בגדר "לא יאמר אדם: אי אפשי? אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי"? *ההדרכות של שבירת היצר ועקירתו לא יועילו לו, למה הדבר דומה, לאדם רגיל שינסה לשבור ולדכא לחלוטין את עצם יצר המין שלו ואת הצורך הנפשי שלו באהבה. אדם כזה "המשקיע עצמו בפרישות של נזירות מכניס עצמו בייסורים ובחולי נפשי וגופני" יזכה רק בתסכול, עצבות סבל וחרטה "ובחרטה זאת הלא יוסיף להתרחק מן העניין האלוהי שאליו ביקש להתקרב" *הדרכות בסגנון של העלאת המידות בשביל הומוסקסואל הן הנקודה הכאובה ביותר. הן חושפות את שורש התסכול של ההומוסקסואל ממצבו: הרי לימדונו רבותינו שצריך אדם לעבוד את ה' בכל כוחות נפשו. כל אדם נולד עם יכולות וכוחות מסוימים בהם הוא צריך להשתמש בעבודת בוראו, "בכל לבבך". אדם הנולד במזל מאדים יכול להיות אומן או שוחט או מוהל.. (יש עוד אין סוף שאלות: הפריה וגידול ילד, היחס להורים, מה מותר לעשות כדי לנסות לבחון אולי לא (הליכה לנשים), ועוד ועוד. ) אך אנו, אנא נבוא? מה המשמעות של כוחות נפש אלו - שאין להם ביטוי כשר במציאות? שאלתה של ילתא היא לא שאלה קולינרית - תיאורטית בעלמא, היא נחשפת במלוא עוצמתה כשאלה קיומית דחופה הבוערת בלבבות. "איפה המקום שלי בעולמו של ה'? " "איך אני, כמו שאני, יכול לעבוד אותו? ", "איך זה שעצם טבעי מנוגד לדרך התורה? " שאלות כאלה הנותרות ללא מענה גורמות לאדם לחשוב שהוא מנותק במהותו מה'.. "גרגר אבק דק שכלא נחשב". רבותינו שליט"א עוסקים בפן ההלכתי ה"יבש": שז"ל אסור!, משכב זכור אסור! הפן ההלכתי הוא חשוב מאין כמוהו אך לא מספיק כשלעצמו, לא מספיק לסמן לאדם מטרה בלי להדריך אותו איך להגיע אליה. חוסר התייחסות לשאלות אמוניות ומוסריות אלו ואי הבנתם של תלמידי החכמים את נפש המאמין ההומוסקסואל משאירה חלל ריק. כשמחצדי חקלא לא נוטרים את השדה גדלים קוצים וחרולים - אנו מנסים להתמודד בעצמנו בדרכים שונות ומשונות: - חלק מרגישים שהם כבר לא שייכים לתורה, "להיות מה שאני ולעבוד את ה' זו סתם צביעות" הם אומרים לעצמם. ובעצב נורא משליכים את הכיפה, מרגישים רחוקים מאביהם שבשמיים. - חלק מרגישים שהתורה לא שייכת אליהם ונוטשים בכעס. כעס על הרבנים, כעס על התורה שניסתה, לתפיסתם, לעשוק מהם את עצמם ולרמוס את נפשם. - חלק מנסים להישאר בקודש אך פוסחים על שני הסעיפים - חיים כיהודים טובים אך מרשים לעצמם לעבור עבירות "רק" מידי פעם. חלק כלל לא רואים במעשה עבירה? עשו שלום מדומה בין שני המתרסים. - יש מי שמנסים לשנות את המצב בתוך המסגרת עצמה: מי בתחום ההלכתי, בפלפולי סרק וק"ן טעמים להתיר את השרץ ומי בתחום האמוני בשימוש מסוכן בציטוטים מ"מי השילוח" זצ"ל ומושגים כמו העלאת ניצוצות ו"החדש יתקדש". (כל זה מתוך צורך אמיתי וכוונה טובה אך הרסני) - יש מי שמתחתן, חלקם ללא יכולת אמיתית למלא במלואם את חובותיהם הרגשיות הנפשיות ואף המיניות כלפי נשותיהם. נשים מתוסכלות, עצובות, עשוקות שאינן מבינות מה הן עשו לא בסדר. מעטים בוחרים בחיי נזירות - חיים עקרים בודדים ועצובים, מלאי ייאוש ותסכול. דועכים לאיטם ללא תקווה ללא אהבה ללא צחוק ילדים. ויש מי שפשוט עוזבים את החיים.. ר"ל. לסיכום, את מכתבי זה לא כתבתי כדי לבוא בטענות כלפי רבותינו ח"ו, כל מטרת המכתב הייתה להביא לידיעת הרב את הסוגיה במלוא חריפותה מנק' מבטו של הומוסקסואל דתי שסה"כ רוצה לעבוד את ה', ולתאר לרב את הצורך העמוק והנורא שלנו בהדרכה תורנית. אנו צריכים רב!
התייחסות כלשהי למצבנו מלבד הפקודה "השתנו!" כי באמת שאנחנו לא יכולים.. אפילו למצורעים היה את הרב אריה לוין זצ"ל ואנחנו עדר של כבשים שחורות ללא רועה משאלתי היא שיקום כבר התלמיד חכם שירים את הכפפה הזו. שיקן לנו אורח ונתיב שיסקל לנו מסילה אל בית ה'. שיתעמק בנושא מצדדיו האמוניים, ההלכתיים והמדעיים. שייפגש עם בחורים דתיים תורניים הומוסקסואליים (לא צריך לחפש הרבה בכל ישיבה יש) וילבן איתם את הסוגיה, ובסופו של דבר יוציא הדרכה: דרך להתמודד עם עצמנו, דרך שתיתן לנו אומץ שמחה ועוז בעבודת ה', שתחזק את אמונתנו בנקודה הטהורה שבנו שתיתן לנו כוחות לעוד בניסיונות שב' הרעיף עלינו. אין אני בא בדרישות לכבוד הרב,
חלילה, רק שתי בקשות יש לי מכב': הראשונה - אם הרב יוכל לפעול לפחות אצל קהילתו ושומעי לקחו כדי שיפסיקו להתייחס אלינו כאל אויבי התורה והמוסר. אנחנו בסה"כ יהודים טובים עם ניסיונות שונים וקשיים שונים בעבודת ה'. אל דאגה - יותר הבנה לא תוביל ללגיטימציה: מי שנמשך לבנות ימשיך בכך בכל מקרה ומי שנמשך לבנים הבוז והמשטמה שיש עכשיו לא עוזרים לו "לצאת מזה" אלא מזיקים לו. השנייה - יואיל נא הרב להעביר מכתבי זה בין שאר רבותינו? אולי בזכות מכתב דל זה תהיה התקדמות כלשהי בנושא. "מי האיש ירא ה' יורנו בדרך יבחר" בכבוד רב ר. י