דילוג לתוכן העיקרי

תפילה

שאלה

לכת"ר בחוק לישראל של היום בהר יום ד' בהלכות הרמב"ם בסוף (תפלה פ"ד) "לפיכך הבא מן הדרך עיף או מצר אסור לו להתפלל עד שתתישב דעתו - אמרו חכמים ישהה שלושה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואחר כך יתפלל" יש לזה נפקא מינה גם לימינו? כמו אדם שחזר משהות ממושכת בחו"ל שהשעות הפוכות שם ויש לו ג'ט לג? ואז לא מתפלל עד שמתרגל לשעות? או שהרמב"ם וחכמים כיוונו אחרת? יסביר כת"ר מה הפשט הנכון של האיסור
תודה

תשובה

עלינו להבחין בין 2 סוגי כוונות:
א. כוונה לגבי התוכן וזו מעכבת רק בברכה ראשונה, ולא בכל חלקי התפילה כמבואר, תפילה, י, א.
ב. כוונה בסיסית שהמתפלל רואה עצמו עומד לפני השכינה, אף, שאינו מתכוון לתוכן של ברכה וברכה. ולזו התכוון רבינו, תפילה, ד, טו - טז. שאם האדם עבר טראומה, והוא שרוי בטראומה, אם יתפלל, אין לו הכוונה האלמנטרית, שהוא עומד לפני השכינה אלא כמשליך משא מעליו. זה אסור לו להתפלל עד שישתחרר מן הטראומה, ואפילו עד 3 ימים. וכן עייפות גדולה, טיפוח אריכות ביותר, ושינוי שעון ביולוגי, שאם הוא מרגיש שראשו אינו עמו, ואם יתפלל באותה רמת עייפות, הוא רק כמשליך משא מעליו, ולא כעומד לפני שכינה. אל יתפלל עד שיחזור לאיתנו, ואפילו עד 3 ימים. אם באמת מערכות גופו ונפשו השתבשו מאותן נסיעות. והיו לי מצבים כאלה וישנתי 3 שעות וחזרתי לאיתני והייתי כשיר להתפלל.