י"א בגלל ברית כרותה לשפתיים, או שלא לפתוח פה לשטן. כלומר, כשמעבירים מיד ליד המעדר שבו מכסים את הקבר, כאילו מעבירים צרה מאחד לרעהו. וביססו דבריהם על מה שנאמר בגמרא, מו"ק, יח, שפנחס אחיו של מר שמואל אירע לו אבל, ולכן לא גזז ציפורניו. שמואל נכנס אליו ושאל אותו מדוע ציפורניו מגודלות, ופנחס השיב לשמואל, אם אתה היית אבל, האם היית מזלזל באבלות. ועל תגובה זו של פנחס אמרו בגמרא, שהיא שגגה שיצא מלפני השליט, הואיל ואירע אבל לשמואל. וסיפור זה אם הוא לפי פשוטו, תימה שגדולי הפוסקים לא הביאוהו להלכה. ומשמע שהתכלית הראשונה של סיפור זה היא מוסרית ולא הלכתית, שאין לדבר זה עם זה בנוסח זה, כי השומע מקפיד כשמשיבים לו באופן זה. והתכלית השנייה, שחל על עניין זה הכלל של חז"ל, מאן דקפיד - קפדינן בהדיה. מאן דלא קפיד - לא קפדינן בהדיה. ולכן מנהגים אלה אין לפרסמם, שהרי אפילו הללו שנמנעו מלישא אישה בימי הספירה, לדעת השבלי לקט, משום שחששו שהזיווג לא יעלה יפה, בגלל שמידת הדין מתוחים, כלומר הימים עלולים. ולפי שבלי הלקט מובן מדוע בספרי גאוני בבל לא נאמר שאסור לישא אישה. אלא שמי ששואל אין מורין לו כן. ואם קפץ וכנס, אין מוציאין. משמע, שאין מפרסמים שיש איסור, ורק אם החכם נשאל, ע"י מי שמודאג לשאת אישה באותם ימים, אין מורין לו לישא אישה, ובכ"ז אם קפץ וכנס, אין מוציאין. וכן מצינו בתענית כו, ב, במחלוקת הלכתית מובהקת, שאם כבר הוכרעה הלכה בסנהדרין, דורשים ברבים, כדי לפרסם שזוהי ההלכה. ואם רק התפשט המנהג כדעה אחת, לא דורשים ברבים, אבל אם החכמים נשאלים, משיבים כמנהג. ואם רק נהגו, לא כולם, גם כשהחכמים נשאלים לא משיבים, כפי המנהג של חלק מן העם. ועתה ק"ו, אם בעניינים הלכתיים - כך כל שכן במנהגים מנהגיים. במיוחד שלא כולם נהגו במנהג זה, בספרי תימן הוא לא נזכר. אבל לאחרונה חדר בכמה קהילות. לסיכום, אין להכריז על המנהג, ויש לנהוג בו רק על דרך מאן דקפיד קפדינן בהדיה. באפשרותך לשמוע הלכה יומית בנושא זה באתר נצח ישראל www.net-sah.org