לק"י שלום לכבוד הרב,
בסנהדרין דף ע"ב ע"ב רש"י מפרש את ד"ה "איתיביה רב חסדא לרב הונא" כדלהלן: "אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש..... התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב, והן נהרגין עמו; אבל אם היה הוא ניצול - אף על פי שהן נהרגין - לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן; אי נמי משום דמורד במלכות ה'; והכי מפרש לה בתוספתא דתרומות פ"ו)". שאלות:
1. לעניות הבנתי, הדין, אליבא דרש"י, הינו כדלקמן:
א. אם הנמסר יהרג יחד עם בני כל העיר בכל מקרה, בין אם הנמסר חייב מיתה ובין אם לאו, יש למוסרו.
ב. אם הנמסר יכול להנצל, והוא אינו חייב מיתה, אף על פי שיהרגו כל בני העיר אסור למוסרו.
ג. אם הנמסר חייב מיתה - יש למוסרו.
2. במידה והבנתי נכונה האם דין זה אינו עומד בסתירה למה שפסק בהלכות יסודי התורה פ"ה הל' ה' לפיה יש למסור נפש מישראל רק במקרה שהנמסר חייב מיתה אפילו יהרגו כולם?. בכבוד רב ובברכה.