עיין ב"ק, ט, א, שם אמר ר' זירא בשם רב הונא: "שמצווה, עד שליש". והעלו אפשרות "עד שליש בית". ודחו אפשרות זו, משום שאם הזדמנו לו שלוש מצוות "ליחיד לכוליה ביתיה". וזה לא יעלה על הדעת, ולכן אמר ר' זירא, "בהידור מצווה, עד שליש במצווה". ונסתפקו אם שליש מלבר או מלגאו, ונשארו בתיקו. והוסיפו שם, שבמערבהא דהיינו א"י, אמרו משום ר' זירא, "עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקב"ה, והנה דברי ר' זירא כפי שנאמרו בבבלי, שבהידור מצווה עד שליש במצווה, נפסקו להלכה בשו"ע, או"ח, תרנו, א, ולא הובאו להלכה ע"י הרמב"ם. והנה הרמב"ם הביא את המצווה להדר במצוות, סוף הלכות איסור מזבח. אבל לא קבע שיעור להידור. והמעין בירושלמי, פאה, פרק ראשון, הלכה ראשונה, יראה שגם בתלמוד הירושלמי ידעו מהדעה עד שליש במצווה, אלא שהם הבינו שדעות אלה ואחרות היו לפני תקנת אושא, לפיה אלא יבזבז אדם יותר מן החומש, בבלי, כתובות, נ,
א. והרמב"ם הביא כלל זה שאל יבזבז אדם יותר מחומש, ערכין וחרמין, ח, יד, ומתנות עניים ז, ט, ופיהמ"ש, פא, א,
א. לפי זה הרמב"ם הבין שהשקעה בכל מצווה ומצווה עד שליש במצווה, היא יותר מאשר יותר מחומש בנכסיו, שהרי הרבה מצווה יש לו לקיים והרבה מצוות חוזרות על עצמן. ולכן הרמב"ם הבין שגם בסוגיא הבבלית, ב"ק, ט, א, כשהביאו את דברי חכמי א"י על דברי ר' זירא, עד שליש משלו, מכאן ואילך הקב"ה, ופרשנות אגדית המפקיעה את הפרשנות ההלכתית שניתנה לדברי ר' זירא, שכאילו צריך להשקיע בכל מצווה עד שליש דמים במצווה, כי אין מקום לפרשנות הלכתית כזו לדברי ר' זירא, לאחר תקנת אושא, אלא פרשנות אגדית, שר' זירא מבטיח לעושה המצווה שה' יהא בעזרו במימון המצוות, כפליים ממה שהאדם יוכל לתת. אשר לעניין מידת שליש, נראה שאנו מוצאים מידה זו באותו חוטי הציצית, שליש גדול ושני שליש ענף. ובמזוזה שנקבעת בשליש העליון, נראה שחז"ל חילקו העולם לשלושה עולמנו שלנו, לעולם גרמי השמים, ועולם המלאכים, או בחלוקה של המקובלים. ועד שלוש הוא עולמו של האדם. ובשליש העליון של מקום המזוזה עד לדרגת מלאכים.