לכבוד הרב,
שלום וברכה.
שאלותיי:
א. כת"ר בהלכות מלכים ומלחמות (יא א) שהמשיח יקריב קרבנות כמקדם: "וחוזרין כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות... ככל מצותן האמורה בתורה." וזה כדעת רבנו שהתורה לא תשתנה לעולם (שם בהלכה ז, היסוד התשיעי משלשה - עשר העקרים וכן בספ"ב מהלכות מגלה וחנוכה). אך אם כן מדוע במו"נ (ג לב) נתן רבנו טעם להקרבת קרבנות ששייך רק לזמן ההוא: "והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז, והעבודה הכללית אשר גדלנו עליה הייתה הקרבת מיני בעלי החיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן הצורות, וההשתחוויה להן, והנחת הקטורת לפניהם... לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה וניהולו הגלוי בכל ברואיו, שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא יתכן לקבלו לפי טבע האדם, שהוא נינוח תמיד במורגל... ולפיכך הניח יתעלה אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם אמתות, לשמו יתעלה, וציוונו לעשותם לו יתעלה." והרי טעם זה - בימות המשיח שמלאה הארץ דעה את ד' - לא יהיה רלוונטי עוד.
ב. לפי דברי האב"ע בהקדמתו לספר יונה יצא לנו שעקידת יצחק היה מחזה נבואי: "ועתה ארמוז לך סוד: יש עושה חרוזים בתולדתו בלי לימוד ויש שהוא צריך לימוד. וכאשר יקבל - ככה יוכל שלא לקבל. ונקל הוא האחרון מן הראשון. וכל הנביאים לבד ממשה אחר עבור כבוד ה' על פניו, נבואתם כולם במראות הם, גם בחלום. על כן אמרתי על אברהם אבינו בנבואה על נסיון האלוקים 'ולקח (צ"ל ויקח את) המאכלת' ואזנו נוטה לשמוע מהרה." האם רבנו מסכים לדבריו? שהרי כת"ר במו"נ (ב מב) שכל מקום שנזכר במקרא מלאך כוונת הכתוב שהסיפור, מראשו עד סופו, היה במחזה נבואה: "כבר ביארנו שכל מקום שנזכר ראיית מלאך או דיבורו, שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום. בין שפורש הדבר, ובין שלא פורש, כמו שקדם. דע זה והבינהו מאוד מאד. ואין הבדל בין אם יאמר הכתוב בהתחלה שהוא ראה המלאך, או שהיה פשט הדברים בהתחלה שהוא חשב אותו אחד מבני אדם, ורק בסוף העניין נתברר לו שהוא מלאך, כיון שמצאת בתכלית הדברים שאותו אשר נראה ודיבר היה מלאך, תדע ברור, כי מתחילת העניין היה מראה הנבואה או חלום של נבואה."
ג. מדוע אמר שלמה המלך (משלי טו כז) "שונא מתנות יחיה"? האם יש בעיה עקרונית בקבלת מתנות? האם יש בעיה לתת מתנות?
תודה רבה לכבוד הרב.