הדברים בפתח שאלתך - לא מדויקים. מצווה לתת צדקה, בין אם אתה מרחם על הנזקק, ובין אם לאו. אלא שהדרגה הנמוכה היא דרגתו של הנותן צדקה מתוך שהוא מרחם, כי אז, יש במתן הצדקה גם צורך שלו, להשקיט את כאבו ורגשותיו, על מצבו של הנזקק. והדרך היותר נעלה, שהאדם נותן צדקה לא בגלל רחמים על הנזקק, אלא בגלל שהנזקק זקוק לאותה תמיכה. ובגלל שה' ציווה. והנותן נותן בנפש חפצה, בגלל אהבתו לה' ולתורתו ולציוויו. ודרגה זו אין להגדירה חלילה, כמצב שאתה לא מרגיש צורך לתת. כי הצורך לתת הוא עניין עובדתי, שכן לפנינו נזקק שיש לו מחסור ברור או לצורך טיפולים רפואיים, או לצורך נישואין, או לצורך מדור, או לצורך פרנסה וכיו"ב. וכשיש מחסור ברור התורה ציוותה שניתן לו די מחסורו אשר יחסר לו. ואם אנו מקיימים מצווה זו, לא בגלל רגשי רחמים אלא בגלל שה' ציווה, ואנו עושים המצווה מכח אהבת ה', זו דרגה נעלה. אשר לקבצנים, כלל גדול יהא נקוט בידינו, כל קבצן הפושט יד, ואין אנו יודעים על מחסור מוגדר, שחסר לו, אין אנו מצווים לתת לו סכום גדול. אלא די בפרוטה, כלומר שקל או שניים, ודי בכך. ואת הסכומים הגדולים יש להשאיר כדי לתת לנזקקים שיש להם מחסור ברור.