עיין בהלכות סנהדרין, ו, ב, שרבינו כתב לגבי הגדרת "טעות בשיקול דעת", "דבר שהוא מחלוקת תנאים, או אמוראים, ולא נפסקה הלכה כאחד מהם בפירוש (=כלומר שלא היתה הכרעת הלכה בסנהדרין), ועשה (=הדיין) כאחד מהם (=כדעת תנא, שחלק על תנא אחר, או כדעת אמורא שחלק על אמורא אחר), ולא ידע (=הדיין) שכבר פשט המעשה בכל העולם (=נהגו בית ישראל כדברי האחר)". זוהי טעות בשיקול הדעת, שהדיין לא לקח בחשבון שדעת התנא, או האמורא, שעליה הסתמך נדחתה ע"י כך שהמנהג התפשט כדעת החולקת. ודבר זה תמוה, והרי בתענית, כו, א, נאמר, שאם המנהג התפשט כדעה מסוימת, מורים, אבל אין דורשים בפירקא, אלא על כרחנו לומר, שבימי התנאים והאמוראים, כשהסנהדרין לא תמיד יכלה להתכנס, וכשהתכנסה לא תמיד יכלו להכריע, סמכו על התפשטות המנהג כדעה מסוימת. בתנאי שהמנהג הקיף את כל העם בכל מקום. והנה ביבמות, יג, א, נאמר, שיצאה בת קול ואמרה שהלכה כב"ה, ואין ספק שלפי רבינו אסור להכריע הלכה מכח נבואה. כי לא בשמים היא. אלא על כרחנו לומר, שהבת קול האמורה אינה נבואה, אלא הד הנשמע בכל מקום שהלכו, שהלכה כב"ה. כלומר כולם ידעו ודיברו על כך שהלכה כב"ה. ראיה לדבר, ששם בגמרא נימקו מדוע נפסקה הלכה כב"ה, משום שהיו ענוותנים, וכי מה עניין ענווה לאמתה של תורה?! אלא משום שהיו ב"ה נוחים לבריות, ולימדו כל אדם, היו להם הרבה תלמידים, שמאוחר יותר הפכו להיות מורי הוראה בישראל, ופסקו כשיטתם וכך התפשטו הוראותיהם בכל העולם היהודי.