לפי שיטת רבינו, רק התוקע בשופר שהוא עצמו נעבד, והוא עצמו עבודה זרה, לא יצא מדין מצווה הבא בעבירה. אבל שופר של עבודה זרה, כלומר רכוש של עבודה זרה או משמש שלה, כגון שתוקעים בו לפניה, או תקרובת עבודה זרה, התוקע בשופר כזה, בדיעבד יצא. וזהו דין התלמוד. שהאיסור הוא רק לכתחילה. ואם נאמר גם על התוקע, בשופר של ע"ז, שתקיעתו היא ממצווה הבאה בעבירה, הרי שלא יצא אפילו בדיעבד. וזה היפך דין התלמוד. וכלל גדול יהא נקוט בידיך, שכל איסור לכתחילה, אינו בגדר מצווה הבאה בעבירה, כי מצווה הבאה בעבירה אינה מצווה. כלומר אין הכשר בדיעבד.