אכן בהלכה זו רבה המבוכה. עיין גמרא, מו"ק, כג, א, הובאה ברייתא, ובה שתי דעות: דעת תנא קמא שבת הראשונה (=שבוע ראשון לאבל) אינו יוצא מפתח ביתו (רק בבית האבל, חוץ ממקרים יוצאי דופן, עיין רמ"א, יו"ד, שצ"ג, ב). שבת שנייה (=שבוע שני לאבלות) יוצא (מפתח ביתו) ואינו יושב במקומו (=אם יש לו מקום קבוע בבית כנסת, או במקומות אחרים, מושב חברים וכיו"ב, בית מדרש ועוד), שבת שלישית (=שבוע שלישי) יושב במקומו, ואינו מדבר (ככל אדם), שבת רביעית (=שבוע רביעי) הרי הוא ככל אדם. דעת רבי יהודה, שכל הדינים הנ"ל מתחילים מן השבוע השני לאבלות, כי בשבוע הראשון, האבל נמצא בביתו, ובאים לנחמו, ואין צריכים לומר שלא יצא מפתח ביתו. והלכה כת"ק, רבינו, אבל, ז, ה, ושו"ע, יו"ד, שצג, ב -
ג. ולצערנו, לא תמיד הקפידו על קיום הלכה זו, ובעיקר שינוי מקומם בבית הכנסת. דא עקא, ששינו מקומם גם בשבת, דבר שהוא אסור, לפי רבינו, ולפי מרן השו"ע, יו"ד, שצג, ד, בגלל שזו אבלות בפרהסיא. ומשום מה נהגו כהרמ"א, שם. תוכל להאזין להלכה יומית בעניין זה באודיו, אתר נצח ישראל.