בע"ה שלום לכה"ר (השאלה הזו היא המשך לשאלה "הרמב"ם כרבו של יהודי אשכנזי" (ניסיתי לשאול אותה דרך מערכת התגובות לשאלה אך ללא הצלחה). בשאלה ההיא כתב הרב כי מותר לי לקבל עלי את הרמב"ם כפוסק בנסיבות מסוימות שפורטו שם. הנסיבות שלי לא נכנסות באף רובריקה מהנ"ל אולם עדיין הייתי רוצה לשאול האם הן מצדיקות מהלך שכזה, והרי הנסיבות:) מאז שנחשפתי למשנת הרמב"ם "התאהבתי", ובפרט ביד החזקה. ראשית כל במטרתו של הספר - "לא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים...". אכן, אני מעין חוזר בתשובה, ואחד הדברים שעד היום מאד מפריע לי באורח החיים היהודי הוא ריבוי הדעות והמנהגים וההלכות, מה שיוצר שני דברים:
1. האדם הפשוט אובד לחלוטין בין השלל הזה ולא ידוע
א. כמי לפסוק ועל מי אפשר להסתמך ועל מי לא, וב. למה על הראשון הזה כן ועל האחרון הזה לא.
2. נוצרת מציאות שישנם כאלה האומרים: "עשה מה שלבך חפץ ובוודאי יש מי שאומר כמוך", כך שההלכה מאבדת מממשותה ומושלכת בקרן זווית כלא רלוונטית. על כן מטרת הרמב"ם שבא להכריע בין שלל הדעות וליצור הלכה אחת מחייבת כה מדבר אלי (בבחינת הל' ממרים שלו, כאשר הוא ממלא כביכול את תפקיד הסנהדרין). (אמנם, מאד הייתי מבקש מכה"ר להסביר לי איך בדיוק התמודד בעל המשנה ברורה עם המצב הזה וכיצד הוא מצליח לפסוק הלכה בין השלל הגדול של הדעות השונות, והאם גם הרמב"ם מתמודד עם המצב כמותו ואם לא מדוע נוהג בעל המ"ב אחרת). בנוסף, אני מאד מעריך אצל הרמב"ם את הפשטות, הבריאות ההשקפתית, החיבור למציאות, הבהירות ועוד, אשר נדמים לי כמרכזיים במשנתו. כמו כן, דומני כי ראוי ללמוד את משנת הרמב"ם כמקשה אחת, ואם רוצים אנו להגיע למצב ש"הלכות הגאולה", הווה אומר הל' משיח, בית הבחירה, עבודת הקרבנות, סנהדרין, ממרים ועוד ועוד, יהיו ממשיות בעבורנו ויהפכו למציאות חיה בע"ה, עלינו לפסוק כהרמב"ם אף בהלכות תפילין, שם הוא פוסק שעלינו ללכת עם תפילין כל היום, כבתקופת הגמרא– ובהלכות תפילה, שם הוא פוסק שתפילה בלא כוונה אינה תפילה (וממילא הוא מתיר אף להתפלל את תפילת "הביננו" הקצרה)– ואפילו עלינו לפסוק כמותו אף בעניין אותו הוא מזכיר שעלינו לומר "התכבדו מכובדים" למלאכים המלווים אותנו, כאשר אנו נכנסים לבית הכסא, ועוד. כל זאת כיוון שהמשותף לכל ההלכות ההלו הוא היותו של האדם המבצע אותם מצוי במצב של "דביקות" (וכפי האידיאל הדתי אותו משרטט הרמב"ם במורה נבוכים), ולענ"ד על מנת להגיע למצב של גאולה כללית ואידיאל דתי לאומי על כל אחד ואחד להגיע למצב של גאולה פרטית ואידיאל דתי אישי. אמנם כאן לכאורה ראוי להקשות ממה שאומר בעל השו"ע, שכבר בדורו אנשים לא מצויים בדביקות על כן כל ההלכות הללו משתנות– אך כאן אנו נוגעים לשאלה מהותית נוספת במחשבת ההלכה והיא, מהי מטרת ההלכה: האם היא אך משקפת מצב קיים ומבטאת אותו בהלכות, (וממילא רק אם אדם בדביקות עליו לבצע את "הלכות הדביקות" הללו), או שמא היא אף שואפת לכונן מצב כזה, (ואף כשאדם אינו בדביקות עליו לבצע את ההלכות ובבחינת "אחרי המעשים ימשכו הלבבות" והאדם יגיע לדביקות)? אודה להרחבה של הרב בנושא חשוב זה. עקב כל הסיבות הנ"ל (וייתכן שישנן אף נוספות שאינן עולות בדעתי כרגע) האם יותר לי לקבל עלי את הרמב"ם כפוסק, או שמע עדיין עלי לקבל עלי את הרמ"א, שפעמים הרבה ופסיקותיו לא מאד מתקבלות על ליבי, רק משום שאבות אבותי החליטו שהם מקבלים אותו עליהם לרב? לתשובת הרב אודה. בברכה, אור יחזקאל הירש