שלום לכבוד הרב רצון ערוסי שליט"א. כותב הרמב"ם בהלכות תפילה יב, י: "מימות עזרא "נהגו" שיהא שם מתורגמן, מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה, כדי שיבינו עניין הדברים" מובן מכאן כמה עיקרים:
1. נהגו - נהגו מאליהם ואינו עיקר. אין זו תקנה או הנהגה של חכמים.
2. שיהא שם - זו לשון סבילה. רבנו בלשונו הזהב לא כתב "להעמיד", אלא "שיהא שם", אם יהא - יהא, ואם לא יהא - לא יהא.
2. מתרגם לעם - לא כתוב כאן אונקלוס או ארמית דווקא, אלא לשפת העם דווקא!! אם כן, הימצאות המתורגמן היא ע"מ לתרגם לשפת העם, ובכל זאת איננה חובה. כיצד מכלכלים את הדברים לעיל והמובן הפשוט שלהם, אלו ההולכים בדרך הרמב"ם, ובכל זאת קובעים במסמרות שהתרגום הוא לא לשפת העם, אלא לארמית. והוא לא מנהג שברשות - אלא חובה שאין לסור ממנה...?