ראשית יש להעיר שד"ר גברא עשה עבודת מחקר חשובה ומקיפה ויישר כוחו על כך. אולם אחת מהמטרות העיקרית של מחקר זה, להוכיח ולבסס את שיטתו של מהרי"ץ, והיא מטרה חשובה. ולדבריו, מהרי"ץ שילב בין ישן ובין חדש, ולדעתו, מהרי"ץ קלט חידושים ושינויים שחדרו לתימן ושטפו את יהדות תימן בעיקר מן המאה ה 17, וקליטתו של מהרי"ץ דברים חדשים היא כשלא היה שינוי מהותי, בבחינת הרע במיעוטו, כמו מוטב אמירת תיקון הטל או תיקון הגשם, אחרי קה"ת לפני מוסף, מאשר בתוך מוסף בחזרת הש"ץ, ובזה הוא צודק. אלא יש ואהבתו של ד"ר גברא למהרי"ץ קלקלה את שורת הדין, הנה לדוגמה, ברכת נט"י אחרי הנטילה, האין זה שינוי מהותי?! הרי מדובר בברכה לבטלה, שלפי רבינו, האיסור הוא איסור תורה, לא תשא. ותשובת מהרי"ץ (ח"ג, רסב) שתמכה במנהג שהושפע ממרן, לפיו גדול אומר מפטיר, וקטן קורא בנביא, האין זה שינוי מהותי?! והרי בכוונה חז"ל חייבו הקורא בנביא לקרוא תחילה בתורה, כדי להראות כפיפות הנביא לתורה?! כדי שהנביא לא יחלוק רשות לעצמו. יש להעיר בשער בת רבים, גם אני אוהב את מהרי"ץ אהבה גדולה, אבל אהבת אמיתה של תורה, גדולה יותר. ובכך צדק ד"ר גברא שבתכאליל הקדמונים לא נמצאו אמירות דברים אחרי קה"ת, ובמהלך החזרת הס"ת, ורק מן המאה ה 17 חדרו לתימן אמירת כאלה, והן נקלטו בשפע בתכלאל משתא שבזי (דרך אגב כבר הוכחתי במבואי לתכלאל משתא שבזי שהוא יותר מקורי מתכלאל עץ חיים של מהרי"ץ). אבל אין זה אומר שאסור לומר דברים בזמן הגלילה ואחריה, כי כל דבר שברשות אינו מהווה הפסק. ולכן אבותינו לא נמנעו מלומר פיוט לחתן לפני עלותו לתורה, גם אם מנהג זה גם הוא מאוחר אבל אינו אסור. ובימינו אמירת מי שבירך בין קורא לקורא, או מכירות וכיו"ב. אבל יש דין תלמודי ברור, שאין מי יכחישנו, סוטה, לט, ב, שאין המפטיר רשאי להפטיר בנביא עד שיגלל ספר תורה, ודין זה נפסק ברבינו, תפילה, יב, יג, ובשו"ע, ועל כך תמהתי על מהרי"ץ מדוע חשש לדעת חמדת ימים, שאמירת מה רב טובך היא הפסק, שהיא דעת מיעוט בעולם ההלכה, ולא נוהגים כמותה, כפי שביארתי לעיל, ושינה דין תלמודי מפורש?! ואין זו פעם ראשונה שאהבתו של מהרי"ץ לספר חמדת ימים (שמהרי"ץ אז לא ידע שמפקפקים בימינו בכשרות ספר זה בגלל מחברו), גרמה לו לצטט דברים רבים מאותו ספר, ויש שאותם דברים לא נבדקו ע"י מהרי"ץ בדרך מעולה. כך נוכל לסכם, אמירת מה רב טובך בין קה"ת לקריאה בנביא אינה בגדר הפסק, והיא הרבה יותר עדיפה מביטול הדין התלמודי הנ"ל. ושיטת מהרי"ץ היא אמנם בד"כ כמו שד"ר גברא קבע, שמהרי"ץ השתדל שלא לשנות בדברים מהותיים, אלא שלדעתי אני מדובר בהשתדלות של מהרי"ץ, וברוב המקרים, אך יש מיעוט הדברים שמהרי"ץ נכנס לשינויים, או נשאב אליהם אף בדברים מהותיים, בגלל חשש מחלוקת, כי הוא היה איש השלום. ויש שהגותו על השלום באה על חשבון האמת ההלכתית הצרופה. כאן המקום לציין דוגמה נוספת מהיום, ר"ח טבת, כדי לחדד את הדברים הנ"ל. בס"ת ראשון קוראים שלושה. ואין אומרים קדיש, ומוציאים ס"ת שני וקוראים בו ענין חנוכה. הנה כי כן אסור לומר קדיש, כי אמירת קדיש אינה ענין של רשות, ואם אומרים קדיש, משמעות הדברים שמדובר בהפסק בין השלישי לרביעי, ואין להפסיק כי אחרת לא יהיו לנו ארבעה עולים. אבל אם ירצו לומר מזמורי שיר חנוכה בשעה שמכניסים ס"ת ראשון, ומוציאים את הס"ת השני, אין איסור, כי אמורה כזו היא עניין שברשות, וכל תכליתה להגן על כבוד הציבור שלא יהיו הציבור בדממה בזמן הכנסת ס"ת ראשון והוצאת ס"ת שני, ודוגמה זו היא הרבה יותר חזקה מאמירת מזמור בין ס"ת ראשון שכבר קראו בו, כל מכסת העולים של אותו יום, לס"ת שני שהוא רק מפטיר, כי כאמור, אמירת המזמור בין שלושה שקראו ס"ת ראשון לרביעי שקורא בס"ת שני.