שלום למו"ר הרב רצון ערוסי הי"ו. כידוע חכמי תימן התירו לקיים תערובת חמץ שיש בה פחות מכזית חמץ בנפח שלוש ביצים ולאכלה אחר הפסח. אולם בהלכה ח' פרק ד ברמב"ם מדגיש שמה שהתירו לקיים זה אינו במאכל: "אבל דבר שיש בו תערובת חמץ, ואינו ראוי לאכילה–הרי זה מותר לקיימו בפסח". ואחרכך בסוף ההלכות בפרק ד' שוב הוא מדגיש שהתערובת אינו מאכל אדם (ואני מניח שהוא מתכוון בשתי ההלכות לתערובת של פחות מכזית וכו'): "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק וכיוצא בו–אף על פי שמותר לקיימו, אסור לאוכלו עד אחר הפסח. ומארי שם בהערות מביא את בדיקת סבו בסוכריות עם הקמח. והרי זה מאכל?!. לכאורה סתירה לדברי הרמב"ם. אנא הסבר דבר בסיסי זה.
תודה בר