שלום כבוד הרב,
ברצוני לשאול אותך שאלה, בתור סטודנדט למשפטים, מהו חלקו ומעמדו, מהו תפקידו של העם, והכוונה כאן הוא לשומרי המצוות שכוונותיהם לשם שמים, בפסיקת ההלכה. עד כמה אלו מסוגלים בהתנהגותם ליצור הלכה או לחילופין, לקבוע עובדה בשטח שנסיבותיהן של הלכות מסוימות כבר לא רלבנטיות. עד כמה אלו מסוגלים או אולי אף מחויבים, למרוד במצב הקיים, כדי לתקן אותו. כך למשל, תלמיד חכם מחויב לשנות, אפילו כשמותר לו דבר מסוים, משום דעת הבריות - האם זה פועל גם להיפך (מותר לשנות אפילו שאסור דבר מסוים) במקרים מסוימים? ועוד דוג' - לא היה אדם אחד ששאלתי אותו אם מותר לדבר בבית הכסא והוא ענה לי שכן, כולם אמרו לי שאסור, וכך ההלכה. לא מזמן מישהו סגר לי את האור כשדיברתי בטלפון כשהייתי בבית הכסא. לעומת זאת, לא מזמן דנתי עם חברים ללימודים, במסגרת לימודי תורה, על ההבדל בין הגדרת דבר לפי התופעות שאנו מייחסים לו לעומת הגדרת דבר לפי מהותו, המסקנה הייתה שאין קשר בין המהות לבין ההשלכות, ובמסגרת שיחה זו ציינתי את דעתו של הרמב"ם שניתן לספר במידותיו של ה' בבית הכסא. מקרה זה אני מביא כדי לתאר (את מה שאני סובר שהוא) את ההתרחקות מאיסור ההגשמה ל - ה' שאינו גוף ואין לו דמות הגוף, ולשאול עד היכן אני מחויב (אם בכלל) לנסות למגר תופעות כאלו ואחרות. התשובה מעניינת אותי בשני רבדים - ברובד האקדמי, לדעת כיצד לחבר הלכה למחקר, וברובד המעשי, כיצד לחבר הלכה למעשה.
תודה