ההיקש היא דרך לימוד הלכתית לפיה משווים דברים שנזכרו במקרא אחד, זה לזה, בדינים. וכאילו דינים אלו כתובים בתורה ממש, וכן לגבי השוואת שני עניינים דומים, אף שאינם נזכרים במקרא אחד. ונחלקו ר' אליעזר ור' עקיבא אם דנין אפשר משאי אפשר. שלר' איעזר דנין אפשר משאי אפשר, ולר"ע אין דנין אפשר משאי אפשר. להלן דוגמה: שנינו במשנה, מנחות, ז, ו: "ומנין לאומר הרי עלי
תודה (=קרבן
תודה), לא יביא אלא מן החולין (=ולא מדמי מעשר שני, כי כל דבר שהוא חובה לא ניתן מדמי מעשר שני). שנאמר, וזבחת פסח (=קרבן פסח) לה' אלקיך צאן ובקר. הלא אין הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, אם כן למה נאמר (=בקרבן פסח) צאן ובקר (=הרי קרבן פסח אינו מן הבקר), אלא להקיש (=להשוות הדינים), כל הבא מן הצאן ומן הבקר - לפסח (=להשוותם לדין קרבן פסח). מה פסח שהוא בא חובה, אינו בא אלא מן החולין (=ולא מדמי מעשר שני), ואף כל דבר שהוא בא חובה לא יבוא אלא מן החולין". וביארו בגמרא, מנחות, פב, א, "ופסח גופיה (=כלומר קרבן פסח עצמו), מנא לן (=שבא רק מן החולין), דתניא ר' אליעזר אומר, נאמר פסח במצרים (=קרבן פסח שהקריבו אבותינו במצרים), ונאמר פסח לדורות (=קרבן פסח שחייבים בכל הדורות), מה פסח האמור במצרים לא בא אלא מן החולין (=כי אז טרם נצטוו על מעשר שני ועל דמי מעשר שני), אף פסח האמור לדורות, לא בא לא מן החולין. אמר לו רבי עקיבא, וכי דנין אפשר (=קרבנות שאחרי מתן תורה, שכבר נצטוו על מעשר שני ועל דמי מעשר שני, ואפשר להם להביא קרבן מדמי מעשר שני), משאי אפשר, מקרבן פסח שהקריבו אבותינו במצרים, שאי אפשר להביא מדמי מעשר שני, כי טרם נצטוו על כך. אבל ר' אליעזר בדעה שדנים היקש ולמדים דבר שאפשר מדבר שאינו אפשר.