בגמרא, סנהדרין, יח, ב, נאמר, שאין משתפין את המלך או את הכהן הגדול בהרכב הדיינים, שדן אם לעבר את השנה, בגלל שיש להם שיקולים זרים, נוחים להם, אבל אינם רלבנטיים לעקרון החשוב שמנחה את דייני ישראל בשעה שהם שוקלים אם לעבר את השנה, והוא, שמור את חודש האביב, שיהיה חדש ניסן בזמן האביב, ולולא הופעת החדש הזה היה הפסח בא פעמים בימות החמה, ופעמים בימות הגשמים, רבינו, קידוש החודש, ד,
א. בדרך כלל שימור זה נעשה ע"י ההתאמה בין שנת החמה לשנת הלבנה, וזה נקרא "שתא בתר ירחא אזיל", כלומר, "אין זמנה (=של השנה, אם פשוטה אם מעוברת) הולך אחר החדשים לענין חום וקור, אלא אחר השנה, ר"ל שאדר זה שאנו מוסיפין חדש אחר, אחריו, לא היה במקומה הראוי לה להשוואת חמה עם לבנה" (מאירי, סנהדרין, שם). וזה וזה עלו בידינו, גם התאמה חישובית בין שנת חמה ולבנה וגם התאמה של מזג האויר, ותחילת התבואה באביב. אלא שיש ומזג האויר שונה ולכך יש סימנים בעולם הצומח והחי, כפי שהעידו הרועים, ובמקרה זה ביה"ד מעברים את השנה, גם בלי התאמה חישובית מליאה, בין שנת החמה והלבנה, הואיל וההתאמה החישובית, תלויה גם בחלקי זמן, ולא רק ביחידות זמן שלימות, ואז ניתן להקדים עיבור שנה בשנה, או לאחרו בשנה, וזו גם כוונת רש"י בפירושו אלא שרש"י הסביר את הקושיה ואת התירוץ של הגמרא. הקושיה, כיצד אתה קובע שהעיבור תלוי רק בחישוב בין שנת החמה ולבנה (=שתא בתר ירחא אזיל), והרי ביה"ד התחשבו בעדויות הרועים בדבר הסימנים, ועיברו את השנה, "אלמא שתא בתר עיבורא אזיל", כלומר אחרי סימני עיבור ולא אחר חישוב. כנ"ל. ועל כך השיבו בגמ' שחכמים שילבו את שיטת החישוב, והסימנים. ותיאמו ביניהם.