קדיש הוא דבר שבקודשה, והאומרו צריך לאמרו מעומד. אולם אבותינו נהגו במנהגי התלמוד:
א. שלא היה חזן קבוע מתפלל שיושב בתיבה כדרך אחינו האשכנזים והספרדים, אלא מזמינים את המתפללים לפי תור, להיות ש"ץ, או אורח.
ב. נהגו שהמוזמן בתחילה מסרב, ואח"כ מסרב קצת. ובשלישית עומד. ומאחר ולא רצו שיהיה טורח ציבור, התחיל לומר קידוש מעומד, במקומו, ואינו מהלך, רק עד בזמן שהציבור עונין אמן, או אמן יהא שמיה רבא, ואז ורק אז הוא נחפז לתיבה. אשר לעמידה בזמן שמיעת קדיש, להבדיל מאמירת קדיש, האזן באתר נצח ישראל בהלכה יומית באודיו. אך יש לשים לב, שהרמ"א שהצריך עמידה גם לשומעי קדיש, שו"ע, או"ח, נו, א, ביאר בדרכי משה, על הטור, או"ח, נו, ס"ק ה. שהסתמך על ירושלמי, אבל עיין כף החיים, ס"ק כ, שאין ירושלמי כזה.