דיני סנהדרין
לכבוד הרב משניות שנהדרין פרק ג הלכה ו - אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב... ואחד אומר איני יודע - יוסיפו הדיינין. כותב הרמב"ם בפירושו - הוא שיוסיפו שניים שיהיו חמישה (זה שאמר חייב זה שאמר זכאי וזה שאמר איני יודע בתוספת עוד שניים) משמע שזה שאמר איני יודע הוא מן המניין. ואילו בפרק ד הלכה א בפירוש המשנה כותב הרמב"ם - ועל פי שניים לחובה - כגון שהיו אחד עשר מזכים ושלושה עשר מחייבים... ואם תאמר היאך זה אפשרי והלא בית דין אינם אלא עשרים ושלוש... התשובה לכך היא כגון שאמרו אחד עשר זכאי ואחד עשר חייב ואחד איני יודע (והוי 23) שצריך להוסיף על הדיינים שניים ונמצא הנושאים ונותנים עשרים וארבע (!). עד כאן. לאן נעלם הדיין ה23 זה שאמר איני יודע? הרי ראינו שזה שאמר איני יודע הוא מן המניין אודה לרב אם יסביר לי תמיהה זו
עליך לדעת שכשיש אחד נמנע ומוסיפין דיינין, אין פירוש הדבר שהנמנע יוצא מן ההרכב, או שיושב דומם מכאן ואילך עד סוף ההכרעה, ואינו מן המנין. אינו כן. אלא מוסיפים דיינים, והוא יושב בהרכב, ודנים מחדש בעניין, כי אפשר ששני הדיינים ימשיכו את הדיון ויתחדשו רעיונות או ראיות, ומי שנמנע בעבר, אפשר שהדיין החדש גרם לו להגיע לכלל גיבוש דעה. ולכן בהרכב של שלושה, שאחד נמנע והוסיפו שני דיינים, ולאחר הדיון בהרכב המוגדבר, הנמנע בעבר גיבש עמדה, וחמישה דיינים הגיעו להכרעת רוב, שניים נגד שלושה, או אחד נגד ארבעה, אבל מה שביאר רבינו, כיצד יש הכרעה בהרכב של 23, שדן בדיני נפשות, שהרוב ברוב של שניים לחובה, קבע רבינו שזה לא יתכן אלא רק כשהבי"ד הוא בהרכב 24 דיינים בפועל, ופירוש הדבר, אם 11 זיכו, ו 11 חייבו, ו 1 נמנע, מוסיפים 2 דיינים, כי אין הרכב אלא במספר פרד, כלומר 25. ואכן הרכב של 25 דן בעניין מחדש, והאחד, גם אחרי הדיון, נשאר נמנע. וכך שבפועל נשארו 24 דיינים שהביאו דעה. ומאחר ו 24 דיינים אלו התפצלו, ו 11 זיכו, ו 13 חייבו, כלומר רוב של 2 לחובה, זו תהיה ההכרעה. שהנאשם יורש עפ"י שניים לחובה.