לפי עיקר הדין, המוהל מברך את ברכת המצווה על המילה. והאב מברך שהכניסנו בבריתו של אברהם אבינו וברכת שהחיינון, ומישהו מברך גפן, וברכת אשר קידש ידיד מבטן ושותה. אבותינו נהגו כשמכניסים את התינוק ע"י אם היולדת, היא מוסרת אותו לאבי התינוק, וכל הנמצאים פותחים באמירת הלל ומזמור. מניחים את התינוק על ברכי הסנדק, והמוהל מברך ומל. והאב מברך להכניסו. והנמצאים אומרים לו כשם שהכנסתו לברית, כך תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. והאב אומר "בוא בברית" (כאילו הוא מזמין את הנימול לבוא לברית), וקורא לו שם. וכל הנמצאים חוזרים אחריו "בוא בברית" ונוקבים שם הנימול. לאחר מכן הוא מברך שהחיינו. ולאחר מכן מישהו (ונהגו לכבד את הרב) מברך הגפן, ובשמים, ואשר קדש ידיד מבטן, ותפילה לשלום היולדת, ותפילה לשלום הנימול, ושותה מן הכוס. ואומרים ר' חננינה, וקדיש, והלל לכבוד הנימול. עדות אחרות נהגו לומר שמע וה' הוא האלקים. כדי שירגילו את הנמצאים לקבל עול מלכות שם שמים. במיוחד שהיו להם רבים שלא התפללו ולא אמרו ק"ש וכיו"ב. וכל עדה עם מנהגיה. וכלל יהא נקוט בידך, יש מנהגים שיש לפעול אותם. אבל יש מנהגים שהם בבחינת עבדו את ה' בשמחה ובחרדת קודש. ואמרו חז"ל, מדוע ברית מילה מתקיימת בכל הדורות (=אפילו ע"י החילונים המובהקים) בגלל שקיימו אותה ברצון ובשמחה. ודי לחכימא ברמיזא.