עניין זה מורכב הוא. כל דברי קודש אין לומר בפני צוואה, אבל מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד העמוד, כלומר בשעה שהשתן קולח. אבל חכמים אסרו, גם שלא לקרוא ק"ש וכיו"ב, בסביבה שיש על הרצפה מי רגליים, שטרם נספגו, או טרם התייבשו. ולכן, אדם זה שהרגיש שצריך בדחיפות להשתין, אם הוא בבית הכנסת, יפסיק תפילתו ויצא, אע"פ שאסור לאדם לזוז ממקום תפילתו, שהרי גם הציבור לא יוכלו להמשיך להתפלל כשיש מי רגליים. ואם היה בביתו, לכאורה, יוכל להשתין במקומו, אבל אז עליו להמתין, עד שלא יהיה טופח על מנת להטפיח ולהמשיך להתפלל והכל תלוי במידת השתן, כי אם מדובר בכמות גדולה של שתן, הרי לא יוכל להמשיך להתפלל, כי הרצפה מרוצפת באבנים, ומי הרגליים לא יבלעו, ובגדיו יהיו רטובים במי רגליים זמן ממושך, לכן גם בביתו, כשרוצה להשתין, והוא מעריך שיצא שתן רב, שעליו להפסיק ולצאת להשתין, ואח"כ לחזור ולהתפלל. אשר לתפילין שעליו, ברור, שאסור להיכנס לבית הכסא עם תפילין, אך אם משתין, שלא בבית הכסא, ובמקום שאין ניצוצות ניתזים, יכול לכסות את התפילין בטליתו, וישתין. ואח"כ יחזור למקום תפילתו, וי"א שאסור להרחיק אפילו לא בבית הכסא, כשתפיליו עליו, אלא יחלוץ תפיליו וישתין, ואח"כ יחזור ויניחם, וימשיך בתפילתו.