בגמרא, יבמות, ס, ב, ביררו מה כוונת הכתוב, וכל אשה יודעת איש, האם שכבר נבעלה, או רק בראויה ליבעל, והגיעו למסקנה שמדובר בראויה ליבעל. ושאלו שם, כיצד ידעו, רב שמעון חסידא אמר שהעבירום לפני הציץ, כל שפניה מוריקות בידוע שהיא ראויה ליבעל, כל שאין פניה מוריקות בידוע שאינה ראויה ליבעל. ורב כהנא השיב שהושיבם על חבית של יין, בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף. אלא שעדיין דברי חז"ל אלו טעונים הסבר, שר' שמעון חסידא מתייחס לאשה שראויה ליבעל, ובדבר זה אין הרבה קושי, שהרי מגיל שלוש ומעלה ביאתה ביאה, עיין מדרש הביאור, שגבו עדות מנשים כשרות. ואם בנבעלה, בזה לכאורה יש קושי, ועל כך אמר רב כהנא, שבדקוה ע"י חבית יין. והנראה לי בכוונת רב כהנא, שהשקו הנשים יין, לשכרה, וכל שנבעלה, פטפטה בדברים, וסיפרה על כך, וזהו ריחה נודף. ושמעתי מפי הר"א חממי שכך פירש מארי ז"ל. ועיין מאור האפילה, שרק אם נבעלה ליהודי, הוצאה להורג, ודווקא כשהעידו נגדה עדים כשרים. כן עיין שם אגדה, כיצד הבחינו עפ"י תנוחות רגליה על הקרקע, אם היא בתולה או בעולה, ומארי שם בהערה 8, אמר שאותה אגדה היא אגדה עממית טפשית שהיתה בתימן. ועל פי זה תבאר המבדק שהיה ר"ג בודק הנשים, אם בתולה היא או בעולה, שחתן אומר שלא מצא לכלה בתולים, כאמור בכתובות, י, ב.