מצ"ב תשובה שהשבתי לשואל בנושאים אלה: א׳. האם מותר להשתמש במכחול של שבת לאיפור? ב׳. האם מותר אודם בשבת? ג׳. האם מותר לשים צללית בשבת? ד׳. האם מותר לשים אייליינר בשבת? והנה איסור בפודרה בלתי שמנונית דביקה – מותר, כי לא מתקיים כלל. אג"מ, או"ח, ח"א, קיד, ואו"ח, ח"ה, כז, וציץ אליעזר, ח"ח, טו, קונטרס מגיבת נפש פי"ד, וכן בשו"ת יביע אומר, ח"ו, או"ח, ל"ז, וכן בשו"ת שבט ראוי, ח"ו, לג. אף שהגרש"ז אויירבעך זצ"ל פקפק בהיתר זה, עיין שמירת שבת כהלכתה, ח"א, פי"ב סנ"ט, הערה קנב, במחמכ"ת על מה הספק, הרי צביעה וכתיבה יש להן יסודות משותפים, ומותר לכתוב בדבר שאינו מתקיים כלל, כמו באדים על השמשה. אולם מאחר והשואל כתב מכחול, כתבתי "אם מתקיים". ותשובה זו היא גם לשאלה ג', שכפי שנאמר לי שצללית היא אבקה, בלתי מתקיימת כלל. כך שההשגות של השואלים הן בעיקר על תשובתי להיתר לשאלה ב' בעניין האודם, ולשאלה ד' בעניין האייליינר. שבשניהם מדובר במשחה שצובעת, ובעניין זה הסתערו כנגדי, ובצדק, כי רוב ככל הפוסקים אוסרים, וטעמם שיש בזה איסור צובע לפחות מדרבנן, ולדעתם יש בזה גם איסור ממרח. ואתחיל מן הסוף אל ההתחלה. דעתי הדלה כדעת מארי זצ"ל בשיטת רבינו, שבת, יא, ו, אות יג, שאין בכך משום איסור ממרח, כי איסור זה תולדה של איסור ממחק, שתכלית פעולתו היא החלקת העור. ולכן אסרו ממרח רטיה, רק בגלל שהממרח רוצה בהחלקת הרטייה, כדי שלא תכאיב לו בחיספוסה. ולכן יש לו עניין בהחלקת הרטייה. ולא אסרו סתימת נקב בשעוה, רק משום שהוא מעוניין בהחלקת הדופן, שבת, כג, יא, אבל הממרח מיונז על פרוסת לחם, או חמאה או מרגינה, כלום רוצה הוא בהחלקת החיספוס של הפרוסה? אתמהה. וכלום הצובעת אודם על שפתיה מעוניינת היא בהחלקת השפתיים. לא. עיקר שימת האודם היא לצביעה, וכן האייליינר, עיקרו צביעה, לא עצם ההחלקה. אלא שכן ישאל השואל ומדוע איני חושש לאיסור צביעה, שהרי יש איסור צביעה בעור הפנים, ויש איסור כתיבה בעור הבשר, ואיסור צביעה בעור הפנים, "אסור לאשה להעביר סרק על פניה, מפני שהיא כצובעת" (איסור דרבנן), שבת, כב, כג. ואיסור כתיבה על עור האדם, "הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור" (=איסור דאורייתא), שבת, יא, טז. והנה במקרה דנן, אודם בשפתיים ואייליינר בפנים, אין איסור כתיבה, כיון שאין כתיבת אותיות, רק צביעה, ורק בכוחלת עיניה, כתב רבינו שזה איסור מדרבנן "ככותבת", שבת, כג, יב, בין כך ובין כך מדובר באיסור דרבנן (עיין שו"ת פעולת צדיק, ח"ב מב, שהעלה את השאלה מדוע כוחלת ככותבת ולא כצובעת? אך מארי זצ"ל, שבת, כג, יב, אות לג, תירץ יפה שכוחלת מדקדקת בכחילה ובשרטוטים שליד עיניה, ולכן היא ככותבת, אבל סרק, היא מורחת על פניה בלי דקדוקים, ולכן כצובעת). והנה מארי זצ"ל דייק יפה מדברי רבינו, שבת, ט, יג, אות לז, שרבינו כתב, "וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור". שאם הצבע מתקיים במשך כל השבת – חייב, וכל שאינו מתקיים לכל השבת – פטור. וזהו דיוק אמתי מאוד. אבל הצביעה בשבת שהיא אסורה, ופטורים עליה, היא מתקיימת, אלא שאינה מתקיימת לכל השבת. ומכאן כל שכותבים או צובעים, ומיד הוא מתחיל להיעלם בהדרגה, הוא נחשב כלא מתקיים כלל ופטור. ולכן, לענ"ד הכותב באצבעו על השמשה שיש עליה אדים, מותר, בניגוד לאוסרים, כי לענ"ד מרגע הכתיבה, הוא מתחיל לפוסלם, בגלל שכך דרכם של האדים, שהם נעלמים מאליהם. ואל תקשה עלי מלשון הגמרא, שבת, קד, ב, "כתב במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק סופרים, ובכל דבר שאינו מתקיים פטור". ומשמע שהכותב במשקין, או במי פירות, או באבק דרכים, הוא כתב המתקיים למקצת שבת, ופטור אבל אסור, ולכאורה, אין כתבים כאלה שונים מכתב על האדים שבשמשה. אולם לא היא. כי הכותב באבק דרכים, מתקיים למקצת שבת, כי האבק אינו מתאדה כמו שאדים מתאדים. והכותב במשקין או במי פירות, אם כתב על נייר, הרי גם אם התייבש אותו כתב, הוא משאיר רושם, ומתגלה ע"י חום, לפחות כשהוא ע"ג נייר. ואם נכתב על גב שולחן וכיוצא בזה, הצבע של אותן משקין הוא בגדר מתקיים למקצת שבת ואינו מתאדה כמו שהאדים מתאדים. ואם כן האודם שנמצא בשפתיים, אע"פ שאינו מתכלה מאליו כמו אדים, אבל הרי כל היום אוכלים ושותים ומקנחים, כך שאינו מתקיים באותו יום שבת ולא ע"י שמעבירו בידו בכוונה, אלא תוך התנהלות של האדם בשפתיו במהלך היום. וכן האייליינר כפי ששמעתי, שכל נגיעה ביד או במשהו, הוא עובר. והואיל והפנים מועדים ומיועדים לנגיעה, ולניגוב, הרי שגם צבע זה מלבד שהוא מצד עצמו, הוא לא מתקיים ע"י ההתנהלות הטבעית שלו. הרי גם בלי שהצובע מתכוון להעבירו בידו, אי אפשר שלא יעבור ביד, בגלל אופן ההתנהלות של אדם סביר. ולכן דנתי צבעים אלו כדברים שאינם מתקיימים כלל, כמו כותב באדים שבשמשה, שלענ"ד בכך לא אסרו חכמים, אע"פ שידעתי שרבים אסרו. אולם אחרי שכתבתי תשובה זו, הצלחתי ליצור קשר טלפוני עם הרב אברהם חממי שליט"א, המרכז את תשובות מארי זצ"ל בידיו, והוא מצא הערת שוליים שמארי העיר באחד משיעוריו שאודם אסור. ומאחר וגם מארי שהיה בקי עצום במשנת רבינו, אוסר לצבוע באודם, אני נמנע בשלב זה מלהורות היתר הלכה למעשה.