חומרא וקולא
בס"ד " שלום לכבוד ותורתו. יש רבנים שמורים שטוב להחמיר קצת, יש שמורים שטוב להחמיר הרבה, ויש שמחמירים בכל. יש לי חבר שלומד בישיבה ״ספרדית״ בחזות אשכנזית, ושם הם מורים להחמיר בכל הלכה, והוא אמר לי ׳אם שלשה אנשים אומרים לך שאין לך רעל בכוס, ואחד אומר שיש, ודאי שתחמיר ולא תאכל! אז למה במצוות לא?׳. ומיד אחרי שדיבר, ביקש ממני לפתוח לו בקבוק בשבת כי הוא מחמיר. ותמוה לחשוב שהתורה וחז״ל רוצים שנחמיר בכל דבר. ואני לא מדבר שרב פוסק את עיקר הדין ומספקותיו או מריבוי פוסקים שפסקו אחרת יאמר שראוי להחמיר, אז מובן הדבר אם ירצה להחמיר האדם. וכמובן שאני לא מדבר על חומרא שעדה החמירא. ושאלותיי :
1. למה בכלל צריך להחמיר? מה הטעם להחמיר לדעת פוסקים אחרים אם יש לי פוסק אחד?
2. ואם ראוי להחמיר, מה ההגיון לבקש מהאחר לעשות מה שאני חושש לאיסורו, כגון שידליק אור לפני זמן רבינו תם או פתיחת פקק בשבת? זה אולי אפילו מעין ״ולפני עיור לא תתן מכשל״.
3. וכן לעניין כשרויות. האם על ספרדי להחמיר שהכל יהיה בד״ץ בית יוסף? רבה מראש וסליחה על האריכות.
לא נכון שבכל דבר צריך להחמיר, שהרי בגמרא עירובין נאמר, חומרי דמר וחומרי דמר - ככסיל בחושך ילך. כמו שגם אסור להקל בכל דבר, כי קולי דמר וקולי דמר - רשע. אלא עשה לך רב והסתלק מן הספיקות, ותנהג לפי הוראותיו, בין לקולא ובין לחומרא. ותלמידיו של ר' אליעזר הגדול, נהגו כמו הוראתו, שמכינים מכשירים מילה בשבת, תוך חילול שבת, אף שהיה ביעוט והם האריכו ימים, בגלל ששמעו בקול רבם. כשאין אדם יודע לאן הדין נוטה, ואין לו רב, ויש לו ספיקות, אזי בספק דאוריתא עליו להחמיר, ובספק דרבנן עליו להקל. אשרי כל מי שיש לו שיטה, ומהדר בה, לפי הידורי אותה שיטה. בדרך כלל אין לבעל שיטה א' להסתייע בבעל שיטה ב', בדבר שאסור לו ומותר לבעל שיטה ב'.