לכבוד הרב,
כידוע, רוב ככל דיני הכשרות כלים הענפים התופסים חלק נכבד בשו"ע, מימות השנה ועד לפסח, מתבססים על הנחת יסוד מרכזית, והיא שכלים בולעים ופולטים את טעם האוכל אותו הם משמשים. וכגון סיר בו בישלו מאכל בשרי, שבולע את טעם הבשר, ואם לאחר מכן נבשל בו מאכל חלבי אז הסיר יפלוט חזרה את טעם הבשר לחלב והמאכל יאסר, כיוון ש"טעם כעיקר". ועל יסוד זה נבנו עשרות ומאות דינים נרחבים לכשרות המטבח, הפרדת כלים והכשרת כלים, לימות השנה ולפסח. השאלה שלי היא... מניין לנו ולחז"ל שהעקרון הנ"ל באמת נכון, והאם יש לו ראיה ולו מינימלית? האם מצינו איי פעם עדות כלשהי לכך שטעם אכן נבלע ונפלט בכלים? ניקח מקרה הכי חמור של "כלי ראשון" - אקח עכשיו סיר, ואבשל בו מאכל כלשהו באש רותחת. לאחר מכן אנקה אותו היטב, ואבשל בו מאכל אחר. האם קיים אדם בעולם שיכול לטעום את המאכל השני ולהרגיש את הטעם של המאכל הראשון? ובפרט להגיד לי מה בישלתי? ועל אחת כמה וכמה לגבי צלחות וסכו"ם... האם קיים אדם בעולם שכשאכל מאכל חם כלשהו בצלחת/סכו"ם, חש בנוסף לטעם המאכל אותו הוא אוכל גם טעם של מאכל קודם שנבלע בכלים אלה? (אפילו בבן - יומו) ואני לא בהכרח מדבר על מקרה שחוזר בקביעות... הרב חי בעולם כ50 שנה והתנסה במאות אלפי סעודות בחייו, האם היתה סעודה "אחת" בה הרב חש בנוסף לטעם האוכל גם טעם של המאכל שהאיש שלפניו אכל בכלים אלה? אני לא שואל על מנת לקנטר, אלא להבין מניין חז"ל שאבו עקרון זה שמקבל לעיתים אפילו תוקף חמור של דאורייתא ממש, וקשה לחוש אותו במציאות.