בין אדם לחבירו
לכבוד הרב,
האם החובה על אדם לבקש מחילה ולרצות את חבירו הינה רק במקרים בהם הוא חטא כלפי חבירו, בעבירה ידועה מדאורייתא או מדרבנן, או בכל מקרה בו חבירו מקפיד עליו, בין אם בצדק ובין אם לא? כלומר יש להבחין בין 2 מקרים. מקרה ראשון בו אדם חטא כנגד חבירו בעבירה ידועה - ציערו בדברים, אונאת דברים, עושק, הונה אותו בממון וכו' - שאז בנוסף לתשובה כלפי המקום חלה גם חובת בקשת מחילה מהנפגע. ויש מקרים רבים בהם אדם נהג כשורה על פי דין תורה, ולא עבר עבירה ברורה ומוגדרת, אבל עדיין חבירו נפגע עד עמקי נשמתו. בחורה שנפגעה שבחור לא רצה אותה, למרות שזאת זכותו והוא דחה אותה בנימוס. אדם שלא קיבלו אותו למקום עבודה. אדם שהצטער מאד שחבירו לא נהג עמו לפנים משורת הדין בעניין מסויים ולא רוצה לדבר עמו לעולם. אדם שחבירו לא עמד בציפיותיו וכועס עליו מאד, למרות שחבירו לא עבר על שום עבירה כלפיו. אדם שניסה למעול בתפקידו, לגזול וכו', ולאחר שהתלוננו עליו בצדק לממונים הוא נפגע וכועס. וכן ניתן למנות אלפי מקרים בהם אנשים יכולים להפגע קשות גם במקרה שהפוגע לא עשה בעצם שום איסור כלפיהם מדאורייתא או מדרבנן. השאלה היא האם קיימת חובת בקשת מחילה גם במקרים כאלה?
לגבי המקרה הראשון, בוודאי שעליו לפייס את חברו, אם בממון, במידה והיה נזק ממוני, ואם גם בבקשת סליחה. לגבי יתר המקרים שמנית, אם האדם בטוח שנהג כשורה ורק זולתו, בגלל רגישות יתר, נפגע, הרי שהוא פטור מלפייסו. אולם הניסיון מוכיח, שבהרבה מקרים ממה שמנית, הם גבוליים, ולכל צד יש עמדה משלו, ולכן בוודאי שבנסיבות כאלה, מאוד רצוי לאזור עוז, ולפייס חברו. אשר למקרה ב', אדם ניסה למעול בתפקידו, והתלוננו עליו בצדק לממונים, והוא נפגע וכעוס, הרי במקרה כזה, לא תמיד התלונה לממונים מוצדקת, כי מאחר ומדובר בנסיון למעול ולא במעילה שכבר נעשתה, הרי חובת היודע, להוכיח את המנסה למעול, כדי להניא אותו מלמעול, ורק אם הוא מסרב, יזהירו שהוא ימסור לממונים, כדי שהממונים לא יחשדו בכולם, ולא יחייבו מי שאינו חייב, וכדי למנוע נזק לבעלים.