האם בתקופה זו שאנו מכירים כי ילדים רבים בנם בני תערובת (אשכנזים וספרדים) וכי זוגות נשואים רבים הנם מעורבים (אשכנזים וספרדים), וכי לבוגרים ולבוגרות רבים מרכיבי זהות שונים הבנויים גם מתוצרי תרבות אשכנזיים וספרדיים, וכי קהילות רבות מקיימות קשרי חברות עמוקים בין כל המרכיבים כולל (ספרדים ואשכנזים ומעורבים ) וכי כולם כאחד לומדים ומתחנכים ופועלים במסגרות שעל פניו עיוורות למוצא העדתי, האם אין בכל אלה כדי להוות גורם הלכתי כך ששיקול האחדות יהיה ערך גובר בשאלת התפילה? התפילה היא המרכיב הדתי הבולט ביותר בפרהסייא החוצה, מבדיל ומזהה את השונות בין האנשים ומתייגם על פי 'מקום' הלידה, ודפוסי תרבות המוצא. ההכרעה באשר לנוסח התפילה, סגנונה וחוויתה לא רק חוצה קהילות, חברויות, זוגות ומשפחות, היא בעיקר חוצה את הזהות המעורבת של כל אחד הן של בני התערובות והן של כל ישראלי שבכל מרחבי החיים הנו בלול מהכל ואך בתפילה הוא מוכרע להתייחד, עם חלק צר שבתוכו ושנקבע על פי מסילת אביו. התפילה המחולקת לנוסחים, לחוויית שונות ובפועל לבתי כנסת נפרדים, מזינה את השסע הבין עדתי, את דימוייו ותיוגיו, ומעכב בעד היכללות אחדותית של השבים מהגלות ובעד ישראליות הכלולה מעושר תרבויות המוצא והמעוצבת בדמות נופי ואורחות הארץ הזו. איכשהו יוצא כי בהוויה הארץ ישראלית הנוכחית שוב מוצגת הדת במיוחד (דרך ערוץ העמידה לפני ה' שבתפילה ) כגורם מפריד ולא כגורם מאחד כמו שמרבים להצהיר. השאלה שלי היא אם כן, האם לאור הנחותיי אלה לא היה ראוי לפסוק כי לאור ההשלכות הבעייתיות הללו, מן הראוי שעקרון האחדות יגבר על ערך המנהג של נוסח תפילה?. (סוף סוף גם הנוסחים השונים שהנם תולדת הגלות השתנו ממה שקדם להם. במיוחד נוסח ספרד, של החסידות.) האם ריבוי העירוב הביולוגי והזהותי ההולך וגובר אינו בכלל 'השתנות הטבעים' והנסיבות המחייב תפילה משותפת, משולבת או מאוחדת? האם לאור ההשתנות הזו ולאור הנסיבות הללו אין ראוי לבחון מחדש את שאלת לא תתגודדו? האם לא היה ראוי שכל ילד/ה מעורב ביולוגית ו/ או זהותית יכיר ויוכל להתאחד ולהתפלל עם כל מרכיבי זהותו ורגשותיו הדתיים? האם לא נכון הוא, שכל ילד בישראל יכיר את ערוצי התקשורת לאלוהיו, שלו ושל חבירו, לחדר, לכתה, לאוהל, למשחק ולכל גלגל החיים זאת במיוחד אחר שנתבססו היטב שתי צורות ונוסחי התפילה על פיוטיהם ונגינותיהם? ומה נשתנה תלמוד תורה מתפילה? האם לא נכון היה שכל בוגר/ת יוכל להלך עם אביו ועם אמו, עם סבו וסבתו לאותו בית כנסת ולא לכפות עליו ניכור, ואו /היפרדות ו/או ריחוק בכל אחת מההכרעות שיידרש, בעקבות הפסיקה הנוכחית.? האם לא נכון היה שכל תלמיד וכל בוגר יחווה עם מוריו ורבותיו וקהילתו את החוויה הציבורית הדתית של עמידה בפני האל – כחוויה קולקטיבית מאחדת ומשווה? האם אין בכל הערכים הנ"ל שיקול גובר על נאמנות למנהג התפילות שנכפה עלינו בגלותנו.? הבהרה: השאלה חלה על שני סגנונות שילוב.
א. בתפילה משולבת הריני מכווין לתפילה שנוסחה הוא על פי החזן ומנגינותיה נבנות הן מהלחנים המקוריים לנוסח והן מהמוכר והידוע לציבור מהסגנון והנוסח המקביל?
ב. בתפילה מאוחדת הריני מכווין לכך שיבנה נוסח אחד שיסודר מצירוף והכללה של הדומה והשונה בסידורי התפילה השונים. סידור שייקיים את פשרותיו והכרעותיו על פני רצף התפילות השונות במשך היום, השבוע, השבתות והחגים. כך שישמרו האיזונים בשווה. בנוסח זה יכללו כמובן גם הניגונים והמנהגים השונים. מלאכת צירוף יכולה להיעשות או בידי הרבנות הראשית או בידי הקהילות ורבניהן. (כמו שקורה עם הסליחות במקצת הקהילות.) השאלה אינה השקפתית בעיקרה היא מבקשת למוד אותה בקטגוריות הלכתיות.
תודה ראובן