א. חז"ל בבראשית רבתי, בראשית, עמ' 4; אמרו, שהתירו לדוד להתייחד עם אבישג השונמית, ולא לגרש. וכוונתם, שדוד כבר נשא שמונה עשרה נשים, ואסור לו להינשא עם אבישג, ולכן הוא חשב לגרש אחת מנשותיו, כדי לשאת לאשה את אבישג, וחז"ל אסרו עליו לעשות זאת, כי אסור לגרש אשה המותרת לו. עיין שו"ת מהרש"ק, ח"ג, קב, והוא על בסיס דברי חז"ל בגמרא, סנהדרין, כב,
א. וכנראה התירו לו להתייחד עם אבישג, אע"פ שלאחר מעשה אמנון ותמר, גזרו שלא להתייחד עם הפנויה, הואיל והאיסור מדרבנן, והייחוד עמה היה לצורך ריפוי דוד מחוליו.
ב. במדרש נאמר שדוד קרא לבת שבע כדי לשמש עמה ולהוכיח לאבישג שהסיבה לכך שאינו נושא אותה, לא בגלל שכבר אין לו כח גברא. אבל עיין רד"ק, מלכים א, פרק א, פסוק כח, שדרש זה הוא רחוק, כלומר שקשה לומר שהיה זה במציאות, אלא רק כביטוי שדוד באמת נמנע מלשאת את אבישג רק בכלל מניעה הלכתית.
ג. באמת שאין משיאין ילדה לזקן, ולא זקנה לולד, אבל בכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואם באמת זה היה רצונה של אבישג, הרי זהו כבודה כאשת מלך, שהיא מלכה גם אחרי מותו.