הנני מתפלל לה' שיערה רוחו ממרומים ויחון אותה בדעה ובינה ובהשכל, כי היא ברחה ממה שנראה לה, שהיא אמורה להיות "קנין" של בעלה, הנשוי לה כדת משה וישראל. וזו טעות, וכדלקמן. והיא הלכה להיות "קנין" ליצרי הגוף, לחיים חסרי ייעוד אלמוני ורוחני, רק קיומי, רגשי וחוויתי, שמזדמנים בכל עת, ובכל מקום, בהווה, בבחינת אכול ושתה כי מחר נמות. ואשר לטענתה, שלא באשמתה, אין האשה "קנין" של בעלה, בעלה הוא המקדש, בגלל יצרי גופו, כדי שידע שמי שעתידה להיות אשתו, לא תהיה אשתו, רק בגלל נשיותה, אלא ובעיקר, בגלל אישיותה. בגלל קדושתה, וקדושת חייהם, "הרי את מקודשת לי". ובעלה הוא המקדש, ולכן הוא חייב במזונותיה של אשתו, ובכל צרכיה, גם אם לא תעבוד מחוץ למלאכת הבית, כלל ועיקר. והיא אינה חייבת במזונותיה, גם כשיש לה הכנסות טובות, יותר מהכנסותיו. והוא החייב במזונות הבנים והבנות, והיא כאמא פטורה מלזון אותם, גם כשיש לה. הוא המגרש, כשם שהוא המקדש. הוא יתחייב בתוצאות הגירושין כגון כתובה, אם הקידושין בגינו. ולא בגינה. ולמרות שהוא המגרש, היא יכולה לתבוע שיתן לה גט, אם יש לה עילות לכך, בגלל שהוא בוגד בה, ויכפוהו לתת גט. ולפי הרמב"ם, גם אם האשה אומרת, שבעלה הפך להיות מאוס עליה, כופין אותו לתת לאשתו גט.